למה זה מגיע לנו: ״הזאב מוול סטריט״, סרטו החדש של מרטין סקורסזה, יגרום לכם להרגיש רע, רע מאוד

הזאב מוול סטריט פוסטר הסרטסקוסזה חורק. שנתיים לאחר "הוגו" עטור השבחים ונטול הדיקפריו, שהתברר להיות סרט חביב-מינוס אך כושל בכל הנוגע לעוררות רגשית אמיתית, הוא חוזר עם פרויקט גדול אחר: עיבוד ספרו של ג'ורדן בלפורט, "הזאב מוול סטריט". בלפורט היה אמריקאי צעיר שחלם להתעשר ובגדול, התעשר ובגדול בדרכים לא חוקיות – ונשאר אותה נפש רקובה שהיה מכתחילה, רק עם עוד קצת טחב בצדדים. הסרט הזה, שאורכו שלוש שעות תמימות, חילק את הצופים לשני מחנות – המעריצים והשונאים – ואף עורר סערה באשר לאמירה שלו, אך הדיבור עליו צריך להיפתח בדבר הבסיסי ביותר – חוויית הצפייה בו.

מדובר בסרט היפראקטיבי אפילו יותר מכיתה ממוצעת בבית ספר תיכון ביום בו כולם שכחו לקחת ריטלין. רובו מתאר את התהוללותיו של ג'ורדן מלכשהפך לעשיר כקורח, ומדובר כנראה בהתהוללות הכי פרועה שנראתה על מסך הקולנוע אי פעם. בכל סצנה וסצנה הדמויות או נמצאות בהשפעת סמים, או שלקחו סמים רק לפני רגע, או שתקחנה סמים ממש בעוד רגע. השימוש בשפה גסה פה הוא קיצוני – הסרט הזה שבר את שיא השימוש במילה "פאק" בסרט עלילתי אי פעם עם 506 (!) אזכורים, דוחק אחורה בפער ניכר את "הקיץ של סם" של ספייק לי (435). לצד סמים וקללות, תוכלו למצוא פה גם הרבה סקס, בין אם בין שני אנשים או באורגיות המוניות; שעשועים מזעזעים כמו זריקת גמדים ללוח מטרה; סגנון חיים שמסריח מרוב כסף; וכמובן, השפלת כל מיעוט אפשרי, מהומואים, דרך גמדים, ועד – הדובדבן שבקצפת – נשים. וזהו, בעצם. אחרי שלוש שעות לצד ג'ורדן כל מה שאנחנו יודעים עליו זה שהוא עשיר ושהוא מכור לסמים, לכסף ולסגנון חייו, המשקף את הקפיטליזם החזירי במלוא כיעורו הדוחה. אה, ושכל אדם שפוי יחשוב שהוא פשוט, תסלחו לי, חרא בנאדם.

הזאב

רואים את זה בעיניים שלו? מתוך הסרט

אז מה אמור להיות כל כך מהנה בצפייה בסרט הזה? באמת לא ברור. הוא אמנם מאוד קיצוני בהדגשת מצב העושר שהוא מתאר, אבל לא רק שלא כיף לצפות בזה, אלא שסקורסזה נותן לנו מזה עוד ועוד ועוד, הרבה מעבר להכרחי או לסביר, שלא לדבר על המקדם עלילתית. אתם ממש מרגישים שהנשמה שלכם מושחתת, ואז, כשהמסר הועבר, הסרט ממשיך עוד קצת. חציית סף הריגוש מומחשת היטב, אבל הוא ממשיך. בשלב כלשהו גם הצופה כבר נכנס למצב לא לגמרי צלול – סביר שזאת הייתה הכוונה – ופשוט מחכה בסבלנות שכבר יקרה כאן משהו. אפילו לצחוק מההומור של הסרט אין לו כוח, וכשהוא כן צוחק, הוא צוחק צחוק צורמני, חורקני, לא נעים.

בתוך כל ההמולה הזאת רק סצנה אחת, פרועה במיוחד, שווה את זה: לאחר נאום אגרסיבי שג'ורדן נושא במשרד, כמיטב המסורת, ולפני חגיגה מושחתת עם חשפניות ותזמורת, הוא משלם לאישה כמה אלפי דולרים כדי שתגלח את כל שערה לפני כל המשרד. האישה עושה זאת, לוקחת את הכסף – בפרצוף שמואר קצת ברגע שידיה נוגעות בשטרות – ומסתלקת מהמקום. אך ההתענגות החלקלקה והמגעילה של המגלח, הצפייה התאוותנית של המשרד, ומעל כולם, ההשפלה האישית והחברתית של האישה, אותה היא מנסה להדחיק, אך פניה ממשיכים להקרין אותה – וואו, זה באמת היה מזעזע. מזעזע טוב, כלומר, באופן שמעביר את המסר של הסצנה. השאר סתם היה מוקצן ומטופש, ולא באמת נגע בצופה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

הסרט מועמד לפרס גלובוס הזהב לסרט הקומי הטוב ביותר (נו באמת), אך גם לפרס השחקן הטוב ביותר, והאמת היא שהמועמדות השנייה מוצדקת לחלוטין. ליאונרדו דיקפריו נותן פה הופעה מוחצת, יוצא מאזור הנוחות שלו ומוכיח שהוא יכול להיות שחקן יוצא מגדר הרגיל גם שם (למרות שגם כאן הוא משחק תפקיד בעל אופי אמריקאי וגרנדיוזי, והוא הרי הוכיח את עצמו כטוב ביותר לתפקידים האלה כבר כמה פעמים בעבר), למרות פרצופו המעצבן, שאיכשהו דווקא הולם ביותר את התפקיד שלו בסרט הזה. גם הפסקול של הסרט חמוד וכיפי, והופעות האורח משעשעות, במיוחד זו של ז'אן דז'ארדן ("הארטיסט").

וכעת למישור המסרים: הסרט מציג את דמותו של ג'ורדן בשיא כיעורו, וכמיטב המסורת של סרטים מסוגו, מתענג בפה מלא ובלי בושה על אופיו ועל מעשיו. מ-ת-ע-נ-ג. אך בסוף הסרט – ניתן פה ספוילר קטן, מפני שהפרט הזה ידוע בכל מקרה – הוא נכלא רק ל22 חודשים, מפני שהפליל כמה מחבריו הפושעים, ולאחר מכן חוזר לעסקיו כמרצה לכלכלה שילמד אנשים איך להרוויח כסף גדול. יש שראו את הסוף כמעודד התנהגות מהסוג הזה, אבל באמת שצריך להיות מאוד מוטה כדי לחשוב ככה; ברור שזה מהלך של הפוך על הפוך, כמו שהבהירו סקורסזה – בן השבעים ואחת, נציין – ודיקפריו, לאחר שהותקפו בנושא על דפי העיתונות. מי יכול לאהוב אנשים כאלה? לפחות הסרט לא מגיש לנו "נו-נו-נו" צבוע בסצנת הסיום, אבל שוב – למי אכפת? מה, לא ידענו שג'ורדן הוא דמות מעוררת תיעוב עוד לפני שהסרט התחיל? אין לו שום אמירה אמיתית על הדברים שהוא מציג, שלא לדבר על וול סטריט ועל המשבר הכלכלי עצמם.

וכך שלוש שעות מעצבנות, מוגזמות, נמרחות ומטמטמות מוח מתבררות בסופו של דבר גם כמיותרות. בקיצור, אל תעשו את זה לעצמכם, אלא אם אכן אתם ממש מכורים לסרטים על אמריקאים עשירים ומושחתים.

הזאב מוול סטריט / The Wolf of Wall Street, בימוי: מרטין סקורסזה, ארה"ב 2013, 180 דקות.



תגובה אחת

  1. אשחר wrote:

    איזה שטויות אתה רושם פה?! סרט מיותר? אחד הסרטים החזקים אי פעם

כתיבת תגובה