את הסוכר תשמרו לסוסים: ״להציל את מיסטר בנקס״, ביקורת

להציל את מיסטר בנקס פוסטר הסרטסרטים על סרטים, כמו ספרים על ספרים, הם ממתקים: אמנם קל מאוד לאהוב אותם, אבל ליצרנים קל מאוד גם להוסיף להם יותר מדי סוכר בניסיון לטשטש את חוש הטעם/השיפוט שלנו. "להציל את מיסטר בנקס" מציג לנו את מאחורי הקלעים של הפקת הסרט הקלאסי "מרי פופינס", או יותר נכון, את מסע השכנועים של וולט דיסני להוציא מהסופרת פי. אל. טראוורס את זכויות היוצרים כדי לעשות כן. קל לדמיין איך הוא חותך ישר אל הלב של צופים אשר בלבם יישמר תמיד מקום חם לסרט הקלאסי. אצלי, בכל מקרה, היה ברור שזה לא יעבוד: בתור ילד ההורים שלי לא הראו לי סרטים כאלה – קיבלתי את הרושם שהיה בהם אנטגוניזם כלפי יצירות קלאסיות ומתקתקות להחריד המצייגות תרבות שונה כל כך מזו שלנו כאן בישראל – אז הסרט היה צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי לדבר אליי. ובמקום לנסות להתמודד עם המשימה, הוא פשוט שפך עליי קילוגרמים של קיטש, בניסיון לטשטש את חושיי. זה אמנם עבד לכמה דקות בזמן ההקרנה, אבל ההשפעה שלו התפוגגה לגמרי עם היציאה מהאולם, ובמקומה הוארו בזרקור מסנוור כל הבעיות שבסרט הזה.

טראוורס (אמה תומפסון בביצוע חי אך גם מוגזם בהחלט שלא הצדיק את המועמדות שקנה לה לפרס גלובוס הזהב) מוצגת, במילים פשטות, כפוצית שלא מהעולם הזה, ו, אם להשתמש בביטוי בוטה קמעה, קוץ בתחת. מדובר באישה מבוגרת קפוצה, עקשנית ומעצבנת שמחליטה מראש מה היא אוהבת ומה לא, עוד לפני שהיא רואה או חווה את הדברים האלו, ושני הדברים היחידים שהיא אוהבת הם תה עם חלב והספרים שלה. וולט דיסני (טום הנקס בתפקיד שלא דורש הרבה אך עם שפם מגניב), לעומת זאת, הוא המאמי הלאומי של אמריקה, אם לא חסיד אומות עולם ממש: אדם ישר, לבבי, שמח ולחלוטין לא תאב בצע שרק רוצה לממש את הבטחתו הנושנה לבנותיו שתזכנה לראות את הספר האהוב עליהן מעובד למסך הגדול. טראוורס רוצה למנוע מדיסני להפוך את הספר שלה בדיוק ליצירה שכולם כל כך אוהבים: סרט מתוק ומוזיקלי עם אומנת מזמרת ופינגויינים מצוירים מרקדים. היא עושה את המוות לתסריטאי (ברדלי וויטפורד) ולמוזיקאים שאחראים על השירים ועל פס הקול (ג'ייסון שוורצמן ובי.ג'יי. נובאק), ובטח הייתה עושה את המוות גם לבמאי, אם הסרט היה טורח להכיר בקיומו של תפקיד כזה. כל פסיק היא רוצה לשנות, כל הברה וכל מילה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

אבל טראוורס היא גם הגרסה הסבתית של גיבור העל: הסיבה להתנהגותה בהווה נעוצה בילדותה, אותה העבירה בצלו של אב אוהב אך שתיין (קולין פארל). הסרט, לצערנו, לא מסתפק במונטאז' כדי לסכם את העלילה הזו, אלא מרחיב אותה לכדי חצי סרט קיטשי עד מלודרמטיות שינסה להוציא לכם דמעות עם מלקחיים. שני החלקים של הסרט רפטטיביים: חוויה מאושרת עם האב לצד טראומה שתצלק אותה לכל החיים, התקפי עצבים לצד שינויים של מאתיים חמישים פסיקים בתסריט. הרגעים המוארים שלו הם שירים מתוך הסרט הקלאסי, שהוכיחו את עצמם, הרי, כבר לפני עשרות שנים.

לקראת הסוף, כמובן, הסופרת פשוט משחררת, עושה מהפך של 180 מעלות וזורמת עם כל ההצעות של צוות ההפקה. למה? ככה. כבר פרגנו לכם בהסבר למה היא התנהגה כמו פוצה, לא? כמה הסברים אתם רוצים? היה אפשר להחליק את זה, אם הסרט לא היה מעביר את אחד המסרים הכי בעייתיים שיצא לי לראות בקולנוע, בטח ובטח כשמדובר בסרט ילדים. טראוורס זוכה בקתרזיס כשהיא מוותרת על כל מה שנלחמה עבורו, על חזונה האומנותי, על ערכיה – לטובת חברת ענק קפיטליסטית, אמריקאית ונאורה. אין לי בעיה עם המסר שלפעמים צריך לדעת לשחרר ופשוט לזרום, אבל על מסר כזה אני פשוט לא יכול לעבור בשתיקה. שום מספר של כפיות סוכר לא ימתיק את הגלולה המרה הזו. וישנו, כמובן, גם העניין של חוסר האמינות ההיסטורי, שהוא כנראה חלק אינטגרלי של סרטים מהסוג הזה: בסוף הסרט טראוורס מגיעה להקרנת הבכורה ובוכה מהתרגשות, אבל במציאות היא הורתה בצוואתה שאם אי פעם ייעשה עיבוד נוסף למי מספריה, לא יהיה מעורב בהפקתו אף אחד מהאנשים שעבדו על העיבוד למרי פופינס. ועל זה הייתי אומר: אאוץ'.

"להציל את מיסטר בנקס" הוא סרט משפחה אפקטיבי, אבל ככל שמרבים לחשוב עליו, כך הוא מתפורר לנו בין הידיים. בדיוק את הקיטש המזעזע הזה, את ראיית העולם הדיכוטומית הזו של טוב ורע, רצתה טראוורס למנוע בעיבוד הקולנועי לספרה הקלאסי; ולמרבה האירוניה, זה בדיוק מה שאנחנו מקבלים בסרט הזה, אשר לא ברור למי הוא נועד: בוגר מדי לילדי יסודי, אך ילדותי מדי למתבגרים ולמבוגרים. חוץ מזה, העובדה שדיסני, החברה שאחראית עליו, מוצגת ככליל התמימות וטוב הלב בסרט שלה עצמה, גורמת לו להיראות כמו לא יותר ממסע יח"צ עצמי מושקע במיוחד. ואת קוביות הסוכר תשמרו לסוסים, תודה.

להציל את מיסטר בנקס / Saving Mr. Banks, במאי: ג'ון לי הנקוק, ארה"ב 2013, 121 דקות.



תגובה אחת

  1. ליהי wrote:

    אני חושבת שאתה לא היית יכול לכתוב את הביקורת הזו מכוון שאתה לא השכלת לעשות ולחפש על מה ומי אתה כותב. אם קצת היית בודק על וולט ועל פ.ל טרורס היית מגלה שכל הפלשבקים שאתה ביקרת ואתה טענת שהם מופרכים ומנסים בכוח לסחוט דמעות הם אמיתיים. לסופרת היה יומן ובה היא כתבה על חייה המוקדמים וקרובת משפחה שלה נתנה להם אישור להסתכל ביומנה של הסופרת בכדי לנסות לתאר את הסופרת ולהסביר את התנהגותה בצורה הכי אמיתית שיש ומוסברת שיש , כולל האמא שניסתה להתאבד והאבא שמת משעלת כי היה אלכוהוליסט אך אבא אוהב. אתה לא יכול לבקר משהו שאין לך מושג עליו ואתה ממציא עובדות. הדבר היחיד פה שהיה בהחלט נכון בביקרות הסתמית שלך היה הדמעות של פמלה בסוף. היא בהחלט בכתה מיגון ומכעס ולא מהתרגשות ואושר, למרות שלא נאמרו יותר דברים למעט הדמעות שלה, ולכן הדמעות נתונות לאנתפרטציה אישית של כל אדם ואדם וניתן לראות שלפני הדמעות שהיא התרגזה מהשירים העליזים מידי והדמויות המצויירות. להבא לפני שאתה כותב ביקורת מיותר שמכילה בתוכה שגיאות כתיב כמו למשל עיבוד לסרט זה בע' ולא בא', תבדוק קודם את מאחורי הקלעים ותדע שכל הסרט התבסס על יומנה של הסופרת ועל העובדים וקרובי המשפחה של וולט.
    בהצלחה בביקורות האחרות שלך כי זו הייתה מאוד גרועה וכדאי לך לאכול קוביית סוכר כי היא מיועדת גם בשביל אנשים רפיי שכל כמוך ולא רק לסוסים.

כתיבת תגובה