ביקורת סרט: על ההישג האמיתי של ״נשות המאה ה-20״

"נשות המאה ה-20" הוא שם מפוצץ מאוד לסרט שאמנם עסוק בניתוח עצמי אובססיבי, אך לא מתוך חשיבות עצמית; שאמנם מדבר על נשיות ועל פמיניזם, אבל לא כתמה המרכזית שלו; ושאמנם מתרחש בעבר ומתרפק על נוסטלגיה ללא בושה, אבל להגדירו כסרט היסטורי יחטא לא רק ליופיו אלא גם לאמת. בקיצור, זה סרט שנשמע כבד, ובהתחשב בנושאים שהוא מקיף אכן יכל להיות כבד, אלמלא היה מפוזר, אווירתי מאוד וחסר עלילה באופן קיצוני ולא, הדברים האלו לא נאמרים בנימה שלילית.

בסרט, המתרחש בשלהי שנות השבעים, מככב אנסמבל של חמש דמויות. דורותיאה (אנט בנינג) מגדלת לבדה את בנה ג'יימי (לוקאס ג'ייד זומן) בבית גדול בסנטה ברברה, בו מתגוררים בשכירות גם שני דיירים נוספים אייבי (גרטה גרוויג), צלמת וילדת פאנק בשנות העשרים לחייה החולה במחלה קשה, וויליאם (בילי קרודופ), מכונאי שעדיין תקוע מנטלית בעברו ההיפי. ג'ולי (אל פאנינג), חברת הילדות של ג'יימי, אמנם לא גרה בבית, אבל נמצאת בו הרבה מאוד ואפילו ישנה שם, במיטה אחת עם ג'יימי אם כי הקשר ביניהם עדיין אפלטוני, לדאבונו הרב.

כעיקרון, הסרט מנסה לתפוס צורה כשדורותיאה מבינה שהשפעתה על עיצוב האדם שבנה גדל להיות לא מתגשמת כפי שתכננה, ומבקשת מאייבי ומג'ולי לעזור לה לחנכו כי היא דווקא לא חושבת שצריך גבר כדי לחנך גבר. אבל הצורה הזו כללית מאוד עד לא קיימת, והסרט עדיין נשאר גוש גדול של סצנות יפות, עדינות ומעוצבות להפליא, שמצליח לתפוס בעיקר דמויות בנוף תקופתי ואזורי מסוים בצורה יפהפייה, גם אם לא לנשוא מסר, תכלית או פואנטה כלשהי.

היחידה שבאמת מהפנטת. אל פאנינג, מתוך הסרט

התסריט של מייק מילס ("בגינרס") יצא רגשני קצת יותר ממה שרצה להיות, וצוות השחקנים עושה את המיטב לאזן בין עידון הרגשנות לשימור תחושת הוינטג' והנוסטלגיה הרגשנית מטבעה. זה המקום לציין שביצועי המשחק המהוללים של השחקנים ממש לא הרשימו אותי כפי שהרשימו המון מבקרים. אנט בנינג, ככלות הכול, לא ראויה לאוסקר על תפקידה פה; גרטה גרוויג משחקת פחות או יותר את אותה הדמות כמו תמיד, אם כי התפקיד שלה ממש צורח שהוא נכתב לקריסטן סטיוארט, וגילומו על ידי גרוויג מרגיש אפוא כמו זיוף; לוקאס ג'ייד זומן הצעיר מתוק אמיתי, אבל לא מפיל מהרגליים; וגם הגילום של בילי קרודופ נכון מאוד לדמות, אבל לא מתפוצץ מכריזמה. היחידה שבאמת זוהרת בסרט היא אל פאנינג שהתחילה כאחותה של, בובת חרסינה בלונדינית שרוצה גם היא להצליח, והפכה לפצצה קולנועית שכל שוט בו היא משתתפת שווה זהב. אחרי תפקיד ראשי ומצוין ב"דוגמניות ושדים", פאנינג מסתפקת פה בזמן מסך מועט בהרבה, אבל פשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים, וכשהיא לא מופיעה רק לחכות שתחזור. היא מוציאה החוצה את החספוס, הגסות, הקהות, הפגיעות והבלבול של דמותה, שהיא אולי המעניינת ביותר בסרט, ונותנת ביצוע מהמם, פשוטו כמשמעו.

ככלל, בסרטים חסרי צורה יש משהו עייף מאוד, אבל "נשות המאה ה-20" הוא סרט כיפי, מרגש ומעורר מחשבה, גם אם את משקלו של התואר האחרון קולטים רק בדיעבד. הוא שואל שאלות מעניינות על מה הופך אותנו לאנשים שאנחנו ועל מושגי הגבריות והנשיות בעולם של אז ובימינו אנו, מציג סצנות יפות על הפער הביןדורי וגם מספק מספיק דרמה עדינה ביחסים שבין הדמויות, אבל הישגו האמיתי הוא התחושה. התחושה שהכול קליל, נעים, נשכח כמעט, ועם זאת אוצר משמעות כמעט קדושה; התחושה שהחיים קצת משעממים, מאכזבים ומקיימים הרבה פחות ממה שהם מבטיחים, אבל גם יפהפיים, מהממים וחד פעמיים; ויותר מכל, תחושת הנעורים הספציפית הזאת, שמודעת לסופיותם של כל הדברים, שמודעת לחלוף הזמן, שלעתים מודעת אף לעצמה ובכל זאת מרגישה כאילו זה פשוט יימשך לנצח, כאילו זה לא ייגמר לעולם. ואולי, למרות שהכול זמני, למרות שהכול יחלוף לפני שנספיק למצמץ, זו דווקא דרך נכונה לחיות.

נשות המאה העשרים, בימוי: מייק מילס, ארה"ב 2016, 118 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה