רוב מהומה על לא מאומה: ״מועדון הלקוחות של דאלאס״, ביקורת

מועדון הלקוחות של דאלאסלאחרונה נראה כי עומס הסקס, הסמים והאלימות ששוטף את מסכינו כבד במיוחד. במרכז הקומדיה "החגיגה של פולט" זקנה צרפתייה שהופכת לסוחרת סמים; בכל סצנה של "הזאב מוול סטריט" אחת מהדמויות לפחות עושה סמים, עשתה סמים לפני רגע או תעשה סמים בעוד רגע, והוא גם מאוד בוטה מינית; "שש פעמים" הישראלי רווי בסצנות אונס; והאלימות, טוב, היא הייתה כאן תמיד, בין אם בסרטי אימה או בדרמות איכותיות יותר כמו "אחים בדם". גם הפוליטיקה לא נחסכה מאתנו, בין אם בסרטים כמו "מנדלה: הדרך הארוכה אל החופש" או "12 שנים של עבדות", בסרטים בעלי גוון תיעודי יותר כמו "פארקלנד" או "הרשות החמישית" או סתם בבעבוע מתחת לרגליים כמו ב"התלקחות". המטרה של פסטיבל הניימדרופינג הזה שנפתח כאן היא להעביר את הנקודה שהקולנוע של הזמן האחרון לא קל. לא שאנחנו רוצים שהקולנוע שלנו יהיה בילוי תמים ובלתי מזיק (הציפייה הזו דבקה בספרות של השנים האחרונות, למרבה הצער, אשר הולכת ומסורסת מכוחה ככל שהיא נשלטת יותר על ידי ההתמסחרות), אבל מה עם דרמות פשוטות אך כואבות על דברים שבאמת יכולים לקרות לכולנו בחיינו האישיים, כמו גירושים, הגירה או בדידות?

אפשר להסתכל על הריאליזם (אם מתעקשים לקרוא לכל תיאור של מציאות מכוערת "ריאליזם") של "מועדון הלקוחות של דאלאס" כחותר לשילוב בין נושאים פוליטיים לנקודת מבט קומוניקטיבית יותר במציאותיותה, אבל זה די יהיה אונס של האופי שלו אל תוך התבנית הזו. ז'אן מארק וואלי לוקח פנייה חדה מסרטו האחרון "קפה דה פלור" – סרט חסר טעם למדי שהתחבב משום מה על הקהל למרות חוסר ההתלהבות הניכר מצד המבקרים – ומתאהב באווירה האמריקאית הקשוחה והמאצ'ואיסטית. רון וודרוף הוא קאובוי (או חשמלאי, לבחירתכם) טקסני מחוספס, זאב בודד, הומופוב מאצ'ואיסט שנכנס להלם טוטאלי כשנוחתת עליו הבשורה המרה: הוא נשא של נגיף הHIV, הגורם למחלת האיידס. הערכת הרופאים היא שנותרו לו שלושים ימים לחיות. בהתחלה כמובן הוא לוקח את הזמן כדי להכחיש את העובדה הזו, אך לאחר מכן נאלץ להתמודד איתה כדי להישאר בחיים. באותו הזמן, שנות השמונים, התרחש גל החולי הבולט של האיידס, ונבחנו טיפולים שונים למחלה. הממשל האמריקאי אישר רק תרופה אחת לטיפול בה, אבל רון חוצה את הגבול למקסיקו כדי להתנסות ב"טיפול אלטרנטיבי" לא חוקי, אשר מתברר כאפקטיבי, או לפחות יותר אפקטיבי ממה שניתן לו בבית החולים. יחד עם חולה נוסף, טרנסג'נדר הומוסקסואל, הוא מקים "מועדון לקוחות" לחולי איידס, אשר מספק להם קוקטייל תרופות לא בדיוק חוקי תמורת 400 דולר בחודש.

רגעים של הומור דווקא יש, אבל גם הם לא מצילים את הסרט. מתוך הסרט

רגעים של הומור דווקא יש, אבל גם הם לא מצילים את הסרט. מתוך הסרט

גולת הכותרת של הסרט היא ללא ספק הופעתו המדהימה של מת'יו מקונוהיי, אשר זיכתה אותו בכמות בלתי נתפסת של שבחים ומועמדויות והיוותה כנראה את שיא הקריירה שלו. הוא משתחל לדמות ונהיה חלק בלתי נפרד ממנה, משימה לא קלה בהתחשב באופי הקיצוני שלה. גם ג'ארד לטו (סולן Thirty Seconds to Mars ושחקן שאף הופיע ב"מועדון קרב" וב"רקוויאם לחלום") מעולה כריי הטרנסג'נדר, וג'ניפר גארנר ("ג'ונו", "תפוס אותי אם תוכל") מעוררת אהדה גם היא כרופאה המטפלת ברון.

אבל מעבר לכך הכול די מטושטש. האווירה האמריקאית-מחוספסת נבנית נהדר אך לא מתגמלת, הסרט ארוך מדי באופן לא מוצדק, האמירה שלו לא מספיק ברורה והמבנה שלו חסר כל מיקוד וגורם לתחושת עייפות ובלבול. ההתלהבות הגדולה סביבו סתומה: אנחנו סופגים הרבה סקס, סמים וקללות, נכנסים למצב הרוח החבוט, המסכן והמסוכן של הסרט, אבל לא מקבלים שום דבר בתמורה, אולי למעט כמה סצנות מצחיקות בהומור השחור שלהן. ביצועי המשחק אמנם מעולים, אבל הם לבדם לא מהווים סיבה טובה מספיק לקום וללכת לבית הקולנוע, והעובדה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי לא תקנה לו נקודות זכות הפעם.

בשורה התחתונה: גם לא נעים לצפייה וגם לא מתגמל. אמנם לא מאוד גרוע, אבל גם ממש לא קרוב ליצירת המופת שעשו ממנו.

מועדון הלקוחות של דאלאס / Dalas Buyers Club, בימוי: ז'אן-מארק ואלה, ארה"ב 2013, 117 דקות.



תגובה אחת

  1. סתם אחד wrote:

    אני באמת לא יודע מי הנחשב שכתב את הביקורת הנ"ל,אבל דבר אחד בטוח-הוא חושב שהוא יותר טוב מרובנו.לבוא ולהיתפנפן בביקורת זה הכי קל-אבל לפעמים אתה גם צריך להסתכל במראה-ולהבין שאולי גם אתה לא כל כך מושלם.

כתיבת תגובה