שחור, לבן, אדום: על ״12 שנים של עבדות״, סרטו המדובר של סטיב מקווין

12 שנים של עבדות"אתה בטוח שזה סרט שמתאים לדורין?" אמא ואבא שאלו אותי כשהכרזתי שאני לוקח את אחותי בת החמש עשרה להקרנה של הסרט האהוד ביותר של השנה והמתמודד המוביל במירוץ לאוסקר 2014 (ציון המבקרים הממוצע שלו באתר Metacritic הוא – תחזיקו חזק – 97, נתון כל כך מדהים שאין בכלל למה להשוות אותו). השאלה הזו באה על רקע בעייתי מעט, יש להודות, שכן כמעט כל הסרטים ששלחתי אותם אליהם מבלי לראות אותם בעצמי התבררו או כאסונות (לקח להם ימים להתאושש מהסוף המטומטם של "יום אחד") או כסרטים טובים אבל מאוד קשים (בהתחשב בכך שזהו אחד הספרים האהובים עליי, הייתי צריך לנחש ש"חלון פנורמי" לא יתאים להם). "בטח," אמרתי, "הוא אמור להיות ממש מצוין, וגם ינחיל לה קצת ערכים. וחוץ מזה, היא בת חמש עשרה, היא אמורה כבר להיות מסוגלת להתמודד כמעט עם כל סרט שאראה לה".

אוקיי, טעות. אמא ואבא יהרגו אותי אם נצטרך לקחת אותה עכשיו לפסיכולוג, חשבתי לעצמי בעוד על המסך ניתזות טיפות דם מתוך גב מוצלף ומעונה ודורין יושבת במקומה לידי ובוכה לתוך ידיה. עד עכשיו היא נחרדת בכל פעם שהיא רואה מישהו מוריד את הצעיף שלו.

אז כן, זה הדבר האחד שמוסכם על כולם לגבי "12 שנים של עבדות": מדובר בסרט חזק וקשה. הוא מבוסס על יומנו של סולומון נורת'אפ, אשר ראה אור בשנת 1853, ומגולל את סיפור חייו הטראגי: חייו כאמריקאי שחור, שווה זכויות ובעל משפחה נקטעו באחת כשנחטף יום בהיר אחד ונמכר לעבדות אצל אדונים לבנים אכזרים.

העבדות היא לא נושא זר לקולנוע של השנים האחרונות – "לינקולן" של ספילברג טיפל בצד החקיקתי שלו רק בשנה שעברה, ו"ג'אנגו ללא מעצורים" של טרנטינו הלך כמובן אל המערבון והבלקספלויטיישן. עדיין, סרטו של הבמאי הבריטי והשחור סטיבן מקווין ("בושה") הוא אחד הסרטים הכי מזעזעים שיצא לי לצפות בהם. הוא מציג אלימות גרפית באופן מינימלי, אמנם, אבל לא חוסך מאתנו את הכאב של דמויותיו ואת העיוות הבלתי נתפש שבסיטואציה של אדם שפשוט נחטף מחייו והופך לעבד משולל אנושיות. הסרט הזה נגע בי יותר מאשר כל סרט שואה שראיתי, וכן, זה כולל את "הנער בפיג'מת הפסים" ואת "רשימת שינדלר". יש ברוע שלו משהו יותר אקראי מאשר בסרטי שואה, הסבל שמתואר בו אפשרי יותר מאשר הזוועות האדירות של השואה.

12 שנים

מתוך הסרט

אבל אם ציפיתם שהסרט יתנהל בבגרות ולא יגלוש אל מחוזות המיינסטרים והמלודרמה, כמו שעשו סרטיו הקודמים של הבמאי – טעיתם. "12 שנים של עבדות" משתמש בחוזק שלו כדי לטשש את כל הפגמים שלו, ויש לו לא מעט.

אפילו גוון אחד של אפור מתוך החמישים הסרט הזה לא מכיר: יש את הטובים, יש את הרעים, ויש את הדם שעומד ביניהם. זהו. הטובים הם או העבדים המסכנים, שלמען האמת נותנים דווקא רושם סביל יותר מהמצופה, או הלבנים הנאורים שמבליחים מדי פעם, כמו התפקיד המגוחך שניתן לבראד פיט. הרעים הם הלבנים האכזריים שלא מבינים שקיימים בעולם בני אדם בצבע שונה משלהם. ואם יש הזדמנויות להוסיף קצת עומק לדמויות מדי פעם, מקווין מתעלם מהן, כדי שלא יהפכו את הסרט שלו לפחות קשה וחזק: לדוגמה, דמותה של אישה שחורה שהייתה עבד בעבר אך הפכה לאשתו של המעביד הלבן שלה, וכעת אמנם מגלה גילויי חיבה כלפי העבדים, אך לא נוקטת בשום פעולה אמיתית כדי לשפר את מצבם. בנוסף, הדגש שהושם על דמותו של נורת'אפ מוגזם קצת, שכן הסרט מתעלם מסבלם של העבדים האחרים, אשר מתנהלים ברקע כניצבים לכל דבר. הוא לא יוצר איתם שום אינטראקציה, וגם לא נראה שהם סובלים כל כך. סולומון אמנם לא מוכן לוותר על חירותו, אבל הוא די סביל בסופו של דבר, ושאר הדמויות נותרו באפלה כנראה כדי שלא תטלנה עליו צל.

גם העלילה לא חפה מבעייתיות: קצב ההתקדמות שלה לא אחיד, והמסר שסוף הסרט מעביר יהיה בעייתי אם ציפיתם לתצוגת חוזק ושחרור של האדם השחור. לא אספר אותו פה כדי לא לתת ספוילר, רק אומר שגם הוא מדגיש את אופיו הסביל של נורת'אפ כילד שמתעללים בו יותר מאשר אדם שמוכן לעשות הכול בשביל חירותו.

והבעיה הכי פחות מורגשת לצופה הממוצע אך אחת הקריטיות ביותר בו: אין לו סגנון! מדי פעם ישנן סצנות טובות מאוד שנחרטות בזיכרון, כמו זו שבה נורת'אפ עצמו מצווה להצליף בחברתו, או זו מחייו הקודמים בה הוא רואה עבד שחור בשכונתו שלו ופשוט מתעלם ממצוקתו. אבל, כמו בסרטים ההוליוודים הנחותים ביותר, במשך רוב הזמן אין לו טביעת אצבע אומנותית מזוהה, חזון ויזואלי מובחן, או משהו שיהפוך את הצפייה בו למעניינת במישור החיצוני ביותר.

קאסט השחקנים, עם זאת, נותן הופעות מדהימות ומצמררות. יהיה אך מוצדק אם צ'יווטל אג'יופור, בתפקיד הראשי, יקטוף את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר: הוא מוציא את המירב מהדמות שניתנה לו, והסבל שלו אמין ודוקר. ראויה לציון גם לופיטה ניונגו, תגלית חדשה הגונבת את ההצגה בגילומה של אחת העבדים הנוספים אשר מתיידדת עם סולומון – למען האמת, היא מזעזעת אפילו יותר מאג'יופור. מופיעים פה, כמובן, גם מייקל פאסבינדר ושאר שחקנים משניים יותר, אבל הם לא מתקרבים לרמות של השניים האלה.

בשורה התחתונה: סרט חזק מאוד, אין להכחיש, שמעביר באפקטיביות שיעור אנטי-גזעני חשוב, אבל גם עשיר בחולשות ובבעיות. לחלוטין לא הלהיט שעשו ממנו, וגם לא יצירה בעלת חשיבות אומנותית כלשהי, אבל בהחלט סרט ראוי שמעניק חוויית צפייה מטלטלת.

12 שנים של עבדות / 12 Years a Slave, בימוי: סטיב מקווין, 2013, 134 דקות.



כתיבת תגובה