ביקורת סרט: פאולו סורנטינו עוצר נשימה בסרטו החדש ״יפה לנצח״

יפה לנצח la grande bellezzaהמחשבה הראשונה שתעבור לכם בראש בתחילת הצפייה ב"יפה לנצח" היא "וואו, הצילום הזה מטורף". היא תחזור אליכם עוד הרבה מאוד פעמים בשעתיים שלאחר מכן. השנייה תהיה כנראה "מה, בעצם, הולך פה?", וכלפיה כבר קצת קשה יותר להתחייב. כך או כך, אם היא תשגע אתכם גם בהמשך או אם לאו, לא תתקשו להחליט כבר בהתחלה אם אתם מאוהבים בסרט הזה או מתוסכלים ממנו.

מדובר בסרט מהסוג שקצת קשה לתמצת לנרטיב כרונולוגי או לתקצר את העלילה שלו. הדמות הראשית שלנו היא ג'פ גמברדלה (בגילומו של טוני סרווילו, אחד השחקנים האיטלקיים הגדולים של דורנו), גבר איטלקי שהגיע לרומא בגיל 26 מתוך כוונה לא רק להשתלב בתוך החברה הגבוהה במדינה, אלא להיות המלך שלה – והצליח להשיג את מטרתו. כעת, לאחר יום הולדתו ה65, הוא בוחן במבט לאחור את חייו הנהנתיים.

הצפייה ב"יפה לנצח" מזכירה את הצפייה ב"מנועים קדושים", סרטו של לואי קראקס. האחרון היה מורכב ממעין רצף של סרטים קצרים בז'אנרים שונים לחלוטין, אשר מובאים אחד אחרי השני ושביניהם לא מחבר כמעט שום דבר (מלבד שחקן ראשי מוכשר להדהים). הנוכחי אחיד יותר, אבל שוב, הוא שונה מאוד מכל הסרטים הרגילים. מקומות וזמנים משתנים תדיר, דמויות באות ונעלמות, שוטים לא ברורים משולבים באמצע. התסריט יכול לפטפט הרבה ואז פתאום לסגור את הפה לדקות שלמות. בכלל, לא ברור איך סרטים כאלה נעשים: האם נכתב להם תסריט מאורגן וברור, המכיל את כל הסצנות שנכנסו אל תוך הסרט, או שפשוט צולמו הרבה מאוד סצנות קשורות בהזדמנויות שונות שבסוף התהליך נערכו יחד לסרט אחד?

כך או כך, מדובר בסרט גדול. הוא פשוט מזיע קולנוע אמיתי, טהור, עצום מכל נקבובית בגוף שלו, אשר מונע על ידי קסם מסתורי ופואטי. ויזואלית הוא פשוט עוצר נשימה: שילוב של צילום יוצא מגדר הרגיל וסינמטוגרפיה מושלמת יוצר תענוג עילאי. גם אם לא תתאמצו להבין משהו, אפשר פשוט לשבת במושבכם במשך שעתיים ולהתענג. עם זאת, יהיה חבל מאוד אם תפספסו את מה שהוא רוצה להגיד.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

סורנטינו רוקם כאן את מה שהוא אולי ההצגה הנהדרת ביותר של החברה הגבוהה שראיתי בקולנוע. מה אין בקרקס הבלתי נגמר של חיי האנשים האלה: כמרים, קוסמים, משוררים, חשפניות; שיחות ריקות מתוכן, דיאלוגים שנונים; מסיבות פרועות, התפכחויות רגעיות ששוב מפנות את מקומן להמולה גדולה. הוא מתענג על כל זה מצד אחד – ובניגוד לסרטים כמו "הזאב מוול סטריט", למשל, ההתענגות הזו פושטת גם אל הצופה – אבל גם לא חוסך את ביקורתו מצד שני. באחד הקטעים הגדולים בסרט גמברדלה מראיין אמנית מודרנית שבמיצג שלה רצה עירומה בשיא המהירות אל תוך קיר לבנים, ומנסה לחלץ ממנה, בגסות לא מעטה, מה בעצם האג'נדה שלה כאמנית. מזמן לא ראיתי משהו כל כך שנון ומשעשע בקולנוע.

אז קווי הדמיון בין הסרט לבין "לה דולצ'ה ויטה" של פליני בלתי נגמרים, ואורכו – יותר משעתיים – מורגש גם אצל הצופים המוקסמים ביותר, ועדיין, "יפה לנצח" הוא חוויה קולנועית גרנדיוזית, מצחיקה ועצובה, מבריקה וסתומה, ויפהפייה באופן עוצר נשימה. אמנות גבוהה בהתגלמותה, שגם מתענגת על עצם קיומה וגם מבקרת אותו. זה בהחלט לא סרט שיתאים לכולם, אבל אם אתם מוכנים לצאת לחוויה כזו, כדאי שתעשו כן במקום להסתפק בנסיונות מגושמים לתאר אותה במילים.

יפה לנצח / La Grande Bellezza, במאי: פאולו סורנטינו, איטליה 2013, 142 דקות.



כתיבת תגובה