מטורף, מסתכל, מרהיב: "מנועים קדושים" הוא סרט מסעיר

hm_pos"מנועים קדושים" תפס אותי בעיתוי טוב, אחרי כמה ימים סוערים רגשית בהם העברתי כל דקה פנויה בחיפוש יצירות סוריאליסטיות ממדיות שונות – אומנות פלסטית, קולנוע ומוזיקה. ובכל זאת, למרות שבאתי במצב הרוח המושלם אליו, יצאתי ממנו נוקשה. קפוץ. לקח לי יום שלם להרפות ולתת לסרט לחלחל אליי, שבמהלכו מחשבותיי כלפיו נעו בין "איזה גיבוב אידיוטי של שטויות חסרות היגיון" ובין "איזה יופי קולנועי מדהים".

אנחנו מתלווים לגיבור שלנו, מסייה אוסקר, במהלך תשע "פגישות" ביום עבודה שלו בפריז. אוסקר מתנייד בלימוזינה לבנה וגדולה בה מזוודות רבות של ציוד איפור ותחפושות; בכל פגישה הוא מגלם דמות אחרת, על כל המשתמע מכך – מלבוש ואיפור ברמה גבוהה ביותר, דרך אופן החיים והתפקידים שלה ועד סגנון הדיבור. הפגישות מוצגות לנו למעשה כתשעה סרטים קצרים שמוקרנים אחד אחרי השני ללא קשר ביניהם, והם שונים לחלוטין אחד מהשני: בפגישה אחת (ואחת התמונות המצוינות) אוסקר הוא אב לילדה צרפתייה שהולכת למסיבה הראשונה שלה בפריז; באחרת הוא זקנה קבצנית; בנוספת הוא רוצח ערס. בקו העלילה האהוב עליי אוסקר הוא הומלס ג'ינג'י מטורף שאוכל כל דבר (ובעיקר את זרי הפרחים שמונחים על הקברים) שחוטף דוגמנית צמרת מסשן צילומים בבית קברות פריזאי ולוקח אותה למאורתו.

אין לצפות מה יקרה בהמשך לאורך כל נקודה בסרט, אבל הכי חשוב – אין לחפש היגיון. בהתחלה הייתי בטוח שמדובר במעין עיבוד ל"מצרפי המקרים", ושאוסקר מגלם דמויות שונות כדי לשמור איכשהו על האיזון הקוסמי במעשים קטנים, אבל מהר מאוד התברר שזה לא המקרה. ההשערה שיצאתי איתה מהסרט היא שמדובר בכך שכבני אדם אנחנו לובשים אינספור דמויות שונות, ונשף התחפושות הזה לא רק מעייף אותנו כהוגן אלא גם נוטל מאיתנו את הזכות לאישיות אמיתית אחת מגובשת. כשקראתי ביקורות לועזיות על הסרט לאחר הצפייה בו נוכחתי שהפירוש הרווח הוא שמדובר בסרט על אומנות המשחק בקולנוע, ועל כמה קשה, מייסר ותובעני זה להיות שחקן. כל אחד יכול לפרש את הסרט אחרת לגמרי, אבל בכל מקרה מדובר בעבודה ממש לא קלה, ולומר את האמת – גם לא ממש מתגמלת. אולי בעצם מדובר בסרט שצוחק על הנטייה האנושית שלנו לחפש היגיון בכל דבר, ומנגד, לקרוא לכל גיבוב בלתי מובן אבל יפה ויזואלית "אומנות".

"מנועים קדושים" לא עושה שום דבר כדי לעזור לצופה. הוא פסיכי לחלוטין. לפעמים פשוט הרמתי ידיים והכרזתי בפני עצמי שהוא מוזר לשם מוזרות גרידא. הוא לא טורח לעצב מסרים סאטיריים למרות שישנן שפע הזדמנויות לכך, הוא לא באמת עורר בי רגשות לאורך כולו (מה שנחשב לכישלון), אין בו מספיק נקודות שיא (אם בכלל) והוא מנסה חזק מדי להיות מוזר. רגע אחד מדובר בסרט דרמה, אחר כך במדע בדיוני בסטייל עתידני, לאחר מכן בקומדיה – נעצור רגע להפוגה מוזקלית עם אקורדיונים – אז במותחן ואקשן, ומייד לאחר מכן הוא מקבל תפנית חדה למיוזקל (מהסיוטים. קיילי מינוג מעצבנת לגמרי בזמן המסך הדק שהיא מקבלת).

אבל עבודת המשחק נהדרת – דני לוואן עוצר נשימה בתפקיד הראשי. קשה לזהות שמדובר באותו בן אדם בכל דמות, וקשה לדמיין שבן אדם אחד יכול לגלם כל כך הרבה תפקידים בכזה כישרון. הוא שחקן בחסד אלוהי, ומילא בהצלחה יתרה את תפקידו כאוסקר למרות הדרישות התובעניות של התפקיד, שלא כוללות רק איפור ואפקטים מיוחדים שונים אלא גם סצנות אלימות (אל דאגה, לא באמת מראים גרפיקה מזעזעת) וסצנה אחת בעירום מלא הכוללת זין זקור באופן חסר בושה.

בסיום ההקרנה רוב הקהל נשאר במקומו לבהות בהלם טוטאלי ברשימת הקרדיטים, לא מבין מה הסרט הזה רוצה מהחיים שלו. הבעיה היא שהוא לא רק המום – כל אדם שפוי אף במקצת יהיה המום אחרי צפייה ביצירה כזו – אלא גם יגע. השעה הראשונה מרתקת, אבל לאחר מכן העניינים רק מידרדרים והסוף היה כל כך משעמם שממש חשבתי לעצמי "הלוואי שהסיוט הזה ייגמר". היה אפשר לקצוץ ממנו את ארבעים וחמש הדקות האחרונות, גם ככה שום סצנה בסרט לא מתחברת לזו הבאה אחריה וחבל לשעמם את הצופה למוות אחרי שהוא רותק והוקסם בהתחלה. בנוסף, שתי תמונות הסיום היו לא הולמות ביותר, ולצד הדגשת הפסיכיות של הסרט הן גם קצת הרסו את האפקט הדרמטי שלו.

בשורה התחתונה, "מנועים קדושים" הסעיר אותי – יצאתי מהאולם כשאני מדרג אותו בכוכב אחד בקושי, ולאט לאט הרפיתי את עצמי ונתתי לו לחלחל אליי. המסקנה הסופית – חוויה סינמטית אדירה, משחק פוער פיות, אבל משמעות מדולדלת וחוויית צפייה מתסכלת למדי. המבקרים שקראו לו "יצירת מופת" יצאו פלצנים פרועים, ומצד שני אלו שקראו לו "בזבוז של זמן" לא יודעים ליהנות מחוויה קולנועית. "ענן אטלס" על סמים, "מנועים קדושים" הוא חוויה קולנועית סוריאליסטית ומטורללת שנעה בין לרתק ולהקסים ובין לשעמם ולתסכל עד כדי רצון לצרוח. (הקהל באולם צחק ללא שליטה במקומות לא מתאימים כדרך היחידה להתמודד עם הפסיכיות שרצה על המסך.) חבל שיוצרי הסרטים בזמן האחרון נוטים לוותר על רקימת משמעות וטוויית קשרי עלילה, אבל אם שרדתם את הביקורת בלי לחשוב "הסרט הזה נשמע כמו סיוט" – סימן שכדאי לכם לבדוק אותו.



כתיבת תגובה