ביקורת סרט: ״פילומנה״ הוא לא מה שאתם חושבים

פילומנהעל פי השם, הפוסטר, התקציר, הטריילר – ובעצם כל דבר שקשור בסרט הזה והוא לא הביקורות המחמיאות או המועמדות שלו לאוסקר בקטגוריית התסריט הטוב ביותר – "פילומנה" נראה כמו סרט זקנים מהסוג הגרוע ביותר: יבש, משעמם ועשוי במה שהכי פשוט להגדיר כ"שטיחות". וזה עוד בלי לדבר על עבודת הפוטושופ הרצחנית שעבדה ג'ודי דנץ' על הפוסטר, שאוכלת בלי מלח עשר פרסומות לבגדי ים ביחד. לכן מפליא לגלות שההפך הוא הנכון: לא ברור אם האשמה היא בטקטיקת הטעייה שנועדה למשוך יותר צופים או סתם בטעם רע מאוד, אבל מדובר בסרט ראוי שמצליח לרגש באופן מכובד אך אפקטיבי (הממ, "12 שנים של עבדות").

עיתונאי פוליטי מתוסכל (סטיב קוגן בליהוק מושלם) מחליט לקחת על עצמו כתבת צבע ראשונה על דמותה של פילומנה לי (ג'ודי דנץ' המתוקה), זקנה אירית תמימה שילדה נלקח ממנה לאימוץ כנגד רצונה על ידי הכנסייה הקתולית כשהייתה נערה. כעת, חמישים שנה לאחר מכן, היא מוכנה להוציא את הסיפור לאור – ולנסות לחפש את הבן האבוד.

נשמע צ'יזי? ניקח עוד רגע כדי להדגיש את מאפייני הדמויות – הוא עיתונאי ציני, ממורמר ואתאיסט, היא זקנה תמימה, מאמינה ומתוקה, שניהם יוצאים ביחד למסע במהלכו יתקרבו וממנו יחזרו אנשים אחרים, הדרך תהיה רצופה בפרסומות סמויות… אז זהו, שלא. זה בדיוק מה שיפה ב"פילומנה": יש לו הרבה הזדמנויות להיות הכי קיטשי בעולם, אבל הוא רק מדגיש את קיומן – ואז מוותר עליהן באלגנטיות. פה ושם ישנו משפט מתקתק להדהים, אבל הוא מגיע בדיוק בסיומה של סצנה; המצלמה לא מתענגת על הבכי ולא חותרת לחיבוקים ונישוקים. הסרט מתקדם בקצב מתוקתק (ולא מציק, דבר ראוי לציון כשמדובר בתסריט מעובד), והדמויות מתפתחות במקביל להתרחשויות בעלילת החיפוש הבלשית כמעט, ולא להפך. ולכן מפתיע לגלות דמעות בעיניים ברגע שהוא הקליימקס של הסרט בעיני, אשר מגיע דווקא לקראת האמצע, ועניין אמיתי בנוגע לזהותו של הבן. לא דרושה הרבה עדינות כדי לגעת  באמת, רק טיפה אחת מספיקה – וזה שיעור שהרבה סרטים יכולים להרוויח ממנו.

לצד זה ישנו המובן הפוליטי, שפחות נוגע לישראל ספציפית אך עדיין ידבר אל הצופים בשל המימד קורע הלב שבו. זהו אינו כתב אישום נוקב כנגד הכנסייה הקתולית, אבל בהחלט נמתחת פה ביקורת, ואם לשפוט על פי הצד שמראה לנו הסרט – היא מוצדקת לגמרי. בכל מקרה, "פילומנה" הוא סרט ראוי גם בלעדיו: דרמה שאמנם לא מבוימת באופן מבריק במיוחד או משוחקת באופן מדהים במיוחד, אבל עדיין מצליחה לעניין, להצחיק מפעם לפעם, והכי חשוב – לגעת לנו בלב.

פילומנה / Philomena, במאי: סטיבן פרירס, אנגליה 2013, 98 דקות.



כתיבת תגובה