ביקורת סרט: ״אני עצמי ואמא שלי״ – קומדיה מצחיקה או סרט פוגעני ופסול?

אני עצמי ואמא שלי פוסטר הסרט"אני עצמי ואמא שלי", שעולה היום לאקרנים בישראל, מגיע אלינו כשהוא כבר מעוטר בשלל ביקורות חיוביות, בתואר "להיט" ובשורת פרסים אשר גרף בטקס פרסי הסזאר (פרסי הקולנוע הצרפתי). אך נראה שדבר חשוב אחד הושמט מהדיבור עליו, מה שמעלה את השאלה – האם מדובר בקומדיה חביבה ולא מזיקה או בסרט פוגעני על סף הלא מוסרי?

מריר-מצחיק // אתי סרוסי

"אני עצמי ואמא שלי" מבוסס על חייו הפרטיים של הקומיקאי הצרפתי גיום גאליין, שכתב את התסריט, ביים את הסרט ואף מככב בו. גיום, בן הזקונים של הוריו, אח לשניים, גדל כחריג במשפחה. בעוד אחיו מצטרפים לאביהם בפעילויות ספורט, אל גיום מתיחסת אמו כאל ילדה. התרגום המילולי של שם הסרט בצרפתית הוא "הבנים וגיום, לשולחן" [בואו לאכול], והוא מעיד על הדרך בה אמו מגדלת אותו, ובעצם גם על הדרך בה הוא תופס את עצמו. למעשה, עד גיל מבוגר יחסית האמין שהוא בת, שלובשת בגדי בנים רק בשל התנגדות האב להלבשתו בבגדי בנות. הוא חיפש לעצמו מודלים נשיים לחיקוי, ולא מאוד סבל מחריגותו.

חייו משתנים כשהאב מחליט להפוך אותו לבן, והוא נשלח לפנימיה. הבנים במוסד קולטים מיד את השונות שלו, ומתעללים בו, כצפוי. אמו פוטרת את סבלו באמירה בנוסח "שנתיים של טרטורים לא יהרגו אותך, נכון?". לאחר מכן הוא נשלח לפנימיה באנגליה, שכדרכם של המוסדות האנגלים שמה דגש רב על פעילות גופנית, שבה גיום הוא כשלון גמור.

אם נראה שהוא צולח איכשהו את חייו בחיוך ובהשלמה, מגיע הגיוס לצבא ומחצין את כל פחדיו. הוא יעשה הכל כדי להשתחרר, ולקב"ן הוא אומר בכנות "הייתי כמה שנים בפנימיה לבנים בלבד. אני יודע מה זה".

חייו של גיום, בעיקר תחת הנהגת אמו המנוכרת והאדישה, הם שרשרת ארוכה של ארועים בישי מזל. כשהוא מבקש לנסוע לספרד ללמוד ספרדית, אמו שולחת אותו לעיר מכוערת ונידחת, שם הוא הופך לבדיחת התושבים. כשהוא בוחר לנסוע לספא בבוואריה, החוויה המהנה הופכת לסוג של התעללות. וכן הלאה.

סופו של הסרט הפתיע אותי, ויש לי די הרבה דברים לומר בהתייחס להיבטים מסוימים שבו. כדי לא לקלקל לצופים פוטנציאלים אתאפק ולא אחשוף אותו כאן.

הסרט מקוטלג תחת ז'אנר הקומדיה, ואכן יש בו קטעים משעשעים לרוב. עם זאת הוא עוסק בנושא כבד ורציני – התבגרותו של גיום תוך שהוא מחפש את זהותו – ואף מעלה הרהורים על אחריות הורית, על דעות קדומות ועל יחס החברה לשונה.

הסרט עשוי בטעם טוב, ונהנה בעיקר ממשחק מצוין של גיום גאליין, המשחק בתפקיד כפול, הן כגיום והן כאמו. לכל שאר הדמויות בסרט יש תפקידים קטנים, שכן גיום תופס את מרכז הבמה מרבית הזמן, וממלא בנוכחותו את המסך ואת לב הצופים.

הסרט זכה לאחרונה בשורת פרסים בטקס הסזאר (פרסי הקולנוע הצרפתי) – הסרט הטוב ביותר, פרס הסרט הראשון הטוב ביותר, פרס העריכה, פרס העיבוד לתסריט אותו כתב גאליין, ופרס השחקן הראשי, שהוענק גם הוא לגאליין שמככב בסרט.

בשורה התחתונה: סרט מריר-מצחיק – מומלץ.

על סף הלא מוסרי // דור בביוף

"אני עצמי ואמא שלי" הוא אחד הסרטים הבעייתיים ביותר שראיתי. אלימות קשה? סצנות מין בוטות? חיטוט בנושאים פרובוקטיביים כמו גילוי עריות, נכות, פגיעה נפשית? אף אחד מהם לא קיים בסרט. הדבר היחיד שמעלה נורה אדומה בתקציר הוא עניין זהותו המגדרית והמינית של גיום, שטוען שהסרט מבוסס על חייו האמיתיים, וגם בגזרה הזו כבר נראו דברים מזעזעים יותר. גיום חש שהוא בת כלואה בגוף של בן: אמו פונה אליו בלשון נקבה, הוא מתלבש בבגדי נשים וחש משיכה כלפי גברים. נכון, נושא קליל זה לא, אבל הסרט מיוחצ"ן כקומדיה – והוא באמת כזה. הבימוי (המצוין, יש לומר) מואר וכיפי, הפסקול פופי והתסריט הקומי אפקטיבי למדי, גם אם מעט רדוד לפרקים. וגולת הכותרת: גיום, שמשחק בסרט גם את עצמו וגם את אמו, הוא פשוט שחקן נהדר. תענוג לראות אותו פושט ולובש את הדמויות, ואת שתיהן מתפקדות יחד באותו בפריים. שלא לדבר על כך שהוא אחד מהגברים-שמשחקים-נשים הכי טובים שראיתי. אי החפיפה המגדרית היא פשוט משהו שקורה בחיים שלו, לא טראומה או מכה אנושה לאף אחד מהצדדים.

הסרט מתקדם לו דרך תחנות החייו השונות של גאליין והנה כבר מסתמן לו בסוף הקיפול. עד כאן, טוב ויפה. אך הסוף הופך את הכול על פיו. (פה אהיה חייב לחשוף את סופו של הסרט, אך למען מטרה חשובה מאוד.) ממש רגעים ספורים לפני הסוף גיום נדחף לערב בנות, שם הוא פוגש צעירה יפהפייה ומתאהב בה ממבט ראשון. בשנייה אחת מושלת ממנו ההומוסקסואליות שלו, והוא פתאום גם סיסג'נדר לתפארת – אחרי עשרים שנה הוא משנה את עצמו לחלוטין. ההסבר? גיום מפרש בחיוך: זה הכול בגלל אמא שלו, שלא רצתה שהוא יאהב אף אישה חוץ ממנה. פרויד נעמד במקומו ומוחא כפיים. הקהל, שלמרות הצחוקים חש אי נוחות לאורך כל הסרט, מגיע לקתרזיס ויוצא מהאולם בסיפוק ובהקלה. אני נוחר בבוז.

אני עצמי ואמא שלי מתוך הסרט

מתןך הסרט

באמת? באמת??? הסרט ממש לא מציג את המקרה של גיום כמקרה פרטי; הוא גדול מדי בשביל זה. והחיוך הזחוח בו הוא מספר את גילויו בסוף הסרט מרתיח. רגע, חברים, יש פתרון להומוסקסואליות! אפשר להירגע, הכול בסדר! וכל הטרנסקסואלים, זה בסדר, אין באמת דבר כזה טרנסקסואליות, זה רק כי אמא שלכם הייתה רכושנית כלפיכם כשהייתם ילדים!

תפקיד לוחם החופש הוא לא משכני הטבעי, וגם לי מציקה העובדה שגיום טוען שמדובר בסיפורו האמיתי. יש לו חופש מחשבה וחופש ביטוי, והוא משתמש בהם. אני לא יכול לשלול את סיפורו, כי אז אני חוטא בדיוק במה שהוא חוטא. ואני לא יכול לשלול את עשיית הסרט, כי אז אני חוטא בסתימת פיות, שהיא, כמו שאוהבים להגיד, פאשיסטית. מצד שני, אני גם לא יכול לא לומר כלום. בימים בהם המאבק שהקהילות האלה מנהלות למען קבלת השונה קשה גם כך, סרט כזה הוא מכשול בדרך לחברה טובה יותר. למרות הציפייה הראשונית ממנו, מסתבר שהוא לוקח אותנו צעד קדימה – ואז שני צעדים אחורה.

אני עצמי ואמא שלי, Les Garçons et Guillaume, à table, במאי: גיום גאליין, שחקנים ראשיים: גיום גאליין, אנדרה מרסון, דיאן קרוגר, פרנסואז פביאן, 85 דקות, צרפת, 2013.



תגובה אחת

  1. סרט נפלא וחכם בצורה בלתי רגילה.

כתיבת תגובה