ביקורת סרט: ״מפריח היונים״ לא צולח את העיבוד אל המסך הגדול

מפריח היונים פוסטר הסרטהסרט מתרחש בעיראק בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ומתאר את חייה של הקהילה היהודית במקום. יהודים ישבו באזור החל מן המאה השישית לפנה"ס, לאחר חורבן הבית הראשון. עם השנים ידעו עליות ומורדות ביחסיהם עם הקהילות האחרות ועם השלטונות. קץ הקהילה החל להסתמן בראשית שנות הארבעים עם הפרעות המכונות פרהוד, והקמתה של מדינת ישראל החריפה את מצבם של היהודים והאיצה את עזיבתם.

לפני כחודשיים קראתי לראשונה את "מפריח היונים". התקשיתי להניח אותו מהיד, והוספתי להרהר בו גם כשעברתי לקרוא ספרים אחרים. כשבחרתי לצפות בסרט, הנחתי שעומק הדמויות ורוחב היריעה לא יוכלו לעבור בשלמותם אל המסך, ולדאבוני לא רק שלא עברו בשלמותם – אלא לא עברו כלל. כאבי (דניאל גד), שבספר הוא דמות שמתפתחת מנער צעיר נטול דאגות לנער בוגר מודע לסביבתו ונוטל אחריות, נותר חד-מימדי לכל אורכו של הסרט. הדילמות קורעות הלב שבפניהן עומדים יהודי עיראק בספר מקבלות בסרט ייצוג בלתי מספק. בספר יש נוכחות לאלימות שהיא חלק אינטגרלי מן העלילה, ובסרט היא ממותנת ללא הצדקה. ואפשר להוסיף ולתת דוגמאות כהנה וכהנה. התרשמתי שהכוונה היתה לתת כמה שיותר ייצוג להתרחשויות שבספר, ובשל מגבלת זמן ניתן יצוג דל לסצנות רבות ונפרדות, שיצרו רצף של ארועים תלושים ושטחיים.

וזה חבל, כי לרשות הסרט הועמד צוות של שחקנים טובים. למרות מגבלות התסריט רובם הפגינו משחק מעולה, מקצועי ומשכנע. הבחירה בשפתם של יהודי עיראק כשפת הסרט היא בחירה מוצלחת מאוד, שתורמת לאותנטיות ולאמינות. גם ההחלטה לסיים את הסרט עם יציאת משפחתו של כאבי לישראל, ולא להמשיך בתאור קורותיה בארץ, היא החלטה טובה בעיני. הפוטנציאל, אם כך, קיים, אבל חולשת התסריט ממוססת אותו.

בשורה התחתונה: קראו את הספר המעולה, על הסרט אפשר לוותר.

מפריח היונים, במאי: נסים דיין, שחקנים: דניאל גד, יסמין עיון, אורי גבריאל, יגאל נאור, מנשה נוי, רון שחר, אהובה קרן, שפה: ערבית-עיראקית, ישראל 2013, 105 דקות. מאמר מאת אתי סרוסי.



כתיבת תגובה