ביקורת סרט: "גוף מארח" מפתיע לטובה

גוף מארח פוסטר הסרט בעברית"גוף מארח", שמבוסס באופן אדוק על רומן בעל אותו שם שכתבה סטפני מאייר, מחברת "דמדומים", יזכה ליחסי ציבור מעורבים בזכות סדרת הערפדים שהפכה ללהיט, אבל בשורה התחתונה – לא אמור להיות לאף אחד ספק בקשר להצלחתו. מצד אחד זו עדיין מאייר, וגם פה הרומנטיקה הקיטשית שלה עלולה להרחיק הרבה מאוד אנשים מהמסך; מצד שני, מעריצי "דמדומים" הם ממש לא קבוצה מצומצמת, ואין אחד כזה שלא ינהר לקולנוע כבר בשבוע הראשון לעליית הסרט לאקרנים. אני לא מתאר לעצמי מצב שבו אחד מהם יתאכזב ממה שיקבל, אגב.

מלאני ואחיה הצעיר הם בין הניצולים האנושיים ששרדו פלישת חוצנים לכדור הארץ. העיקרון המנחה של החוצנים – הקיימים רק כנשמות ולא כגופים – הוא להשתלב בכוכב הלכת שהם מגיעים אליו ולהפוך אותו למושלם, אבל מאחר שבני האדם גילו התנגדות, ההשתלטות התרחשה בניגוד לרצונם. החייזרים משתילים את עצמם בגופים של בני האדם וכך מתנהלים בעולם שלנו, אבל נמצאים במצוד מתמיד אחרי אחרוני הניצולים האנושיים. סימן הזיהוי של גוף אנוש שמאוכלס בנשמת חוצן הוא צבע העיניים, שמשתנה לכחול זרחני.

מלאני נתפסת על ידי החייזרים ומושתלת בה נשמה שאמורה לעזור לסוכנת בשם "מחפשת" לאתר את שאר הניצולים האנושיים על ידי מציאת גישה לזיכרונות שנשארו במוח האנושי שלה. אלא שלא כל העקבות הוסרו, ומלאני ממשיכה להתקיים גם היא לצד "נוודת", נשמת החייזרית, באותו הגוף. נוודת מחונכת לעזור לבני עמה החוצנים למצוא ולהרוג את אחיה ואת אהובה ג'ארד; מלאני תילחם בכל מחיר.

כמו ב"דמדומים", גם כאן יש לנו נערה מתבגרת שנאלצת להתמודד עם השתלטות תופעה על טבעית בחייה – אלא שבניגוד לרומנטיקה הערפדית הקרה ורוויית המתח המיני הויקטוריאני משהו שבין בלה לאדוארד, "גוף מארח" לא שוכח מאחור את הצד האקשני של העסק. ובכלל, הוא הרבה יותר מתוחכם: ההפקה המד"בית רצינית ומכובדת, קו העלילה מעניין באמת ובתמים ולמרות שאי אפשר לקרוא לסוף מפתיע, הוא לא צפוי באופן מאכזב.  הקונספט של הסרט מושך וממש לא מתבזבז במהלכו.

מצד שני, אי אפשר לברוח מהרומנטיקה, ו"גוף מארח" שוב מציג גיבורה נשית שנקרעת בין שני חתיכים (בלונדיניים, נוסף על הכול!) וכפתרון ביניים זמני משתרללת עם שניהם. בדיוק כמו בדמדומים ובמשחקי הרעב, בטח שמתם לב. הפעם, לפחות, יש לזה תירוץ טוב: מלאני נמשכת לג'ארד, בן זוגה מלפני ההשתלטות של "נוודת" עליה, בעוד "נוודת" נמשכת לניצול אנושי אחר. הסרט לא חוסך בסצנות נשיקה, ולהוליווד יש מספיק נשיקות בגשם לכולם. בשלב כלשהו סשן נשיקות של מלאני הפך למוגזם כל כך שנכנסתי להתקף צחוק פסיכי עד כדי בכי שחירב לשאר הצופים באולם שלוש דקות תמימות של מלודרמה סנטימנטלית עם שורות תסריט איומות והרבה השתהויות דרמטיות מגוחכות בין שאלה לתשובה. אולי זה היה לטובה, אחרי הכול.

סרשה רונן נכנסת יפה לתפקיד הראשי (בטח יותר טוב מקריסטין "עציץ" סיוטארט, גם אם זו יותר נאה ממנה), למרות שהביצועים שלה כאן פחות טובים מאלו שהפגינה בסרט האקשן המעולה "האנה" (שם היא גם הייתה בלונדינית ויפה יותר). אבל החתיכים התורנים – מקס איירונס וג'ייק אבל – לא רק שיפים באופן מערער אמינות (מהגברים הצעירים רק בלונדיניים שרדו את השתלטות החוצנים?), אלא גם מקבלים תפקידים רדודים, קיטשיים וצפויים. חבל. אגב, ראויים לציון גם צ'נדלר קאנטרבורי בן הארבע עשרה, שמשחק את אחיה הקטן של של מלאני – כמה קטן ככה שחקן טוב, ודיאן קרוגר היפה בתפקיד המחפשת, שבסצנה האחרונה שלה מופגנות לראווה הכוונות הטובות שלה ורצינותה כשחקנית מקצועית בסרט שלא מאפשר הרבה מרחב תמרון.

ההצהרה הרשמית – וההגיונית – של מאייר היא שהספר הוא על המתח בין הגוף לבין הנשמה ועל תפישת הגוף שלנו. וכמובן שאי אפשר לסיים ספר בלי לדחוף שורה של ביקורת חברתית מאולצת, אז בני האדם נתפשים על ידי החייזרים כלא סימפטים כי הם הורסים את הכוכב שלהם בעצמם. טוב, הנה, תחשבי את עצמך סופרת רצינית. אבל עליתי על הנקודה המהותית של הספרים האלה: הם על חוסר היכולת של האישה  המודרנית להתנהל בעולם מונוגמי מלא חתיכים. לא, ברצינות. גם בדמדומים, גם במשחקי הרעב וגם כאן הגיבורה הראשית לא יודעת באיזה חתיך לבחור, ובסוף רוקדת על שתי החתונות. האם הביקורת האמיתית פה היא על המונוגמיה? 😉

בשורה התחתונה: "גוף מארח" מציע את רומנטיקת הנעורים של דמדומים יחד עם גיבורה נשית חזקה ועצמאית כמו של "משחקי הרעב", בתוספת עלילת מדע בדיוני (סטייל "פלישת חוטפי הגופות") אקשנית וקצבית. הוא אמנם חסר חוש הומור לחלוטין, ופחות טוב מ"משחקי הרעב" (הספר והסרט), אבל ללא ספק עומד בפני עצמו בצורה יפה ובולט בים היצירות האחרות מאותו הז'אנר. מומלץ – לא רק לבני נוער.

גוף מארח, The Host, ארה"ב 2013, במאי: אנדרו ניקול, 110 דקות.



כתיבת תגובה