ביקורת סרט: ״בן יחיד״ משאיר (יותר מדי) מקום לפרשנות של הצופה

בן יחיד פוסטר הסרט child's poseבשנייה אחת בודדת במהלך נסיעת ערב שגרתית, בארבו בן ה34 (בוגדן דומיטרך) מסתבך באופן שישנה את חייו לתמיד, ודורס למוות נער בן 14 שקפץ לכביש המהיר. הוא נראה שבור ומתקשה להתאושש מהסיטואציה הזוועתית שנכנס אליה ללא התראה, אך מי שקמה להגנתו כלביאה שמגנה על גוריה היא אמו, קורנליה (לומיניטה גיאורגיו), אדריכלית נובורישית וביצועיסטית שלא מהססת לנקוט בכל האמצעים כדי להציל את הבן שלה, למרות שמזה שנים הוא רק רוצה להתחמק מאהבתה החונקת.

התקציר הזה, כמו הסרט, פתוח לפרשנויות ולציפיות שונות: בקלות היה אפשר להוציא ממנו תסריט לקומדיה שחורה (כמו "החגיגה של פולט" למשל), או, להבדיל, לדרמת פשע אומנותית במהלכה האם מסתבכת בשלל עסקי ביש בעצמה בניסיון להוציא את הבן שלה מזה שנכנס אליו. קשה להבין לאן הוא חותר, אך מה שנראה בטוח הוא שדמות האם אמנם קופצת להגנתו של הילד, אך עושה זאת באגרסיביות שצובעת אותה באור שלילי. או שלא.

כזה הוא הסרט: שק עצום מלא לבנים כבדות שמוטל עליך במלוא משקלו ללא רחמים. הוא לא נחמד אליך, הוא פתוח לפרשנויות, ויש הרבה אופנים לפרש אותו, אבל בשביל זה אתה צריך לחלץ את עצמך מתחתיו ולהתחיל לפשפש בו ולבדוק את הלבנים עצמן. כי כל אחד, מסתבר, ראה את העניינים אחרת. האם האם היא דמות חיובית שמגנה על ילדה או מפלצת שלא מצליחה להבחין שאהבתה חונקת? האם אנחנו צריכים ללעוג למעמדה הכלכלי או לכבד אותו? האם התנהגותו המזלזלת והפוגענית של הילד מובנת בהתחשב בנסיבות או סתם גסת רוח? וכמובן, איך לפרש את הסוף (שלא נגלה כאן, כמובן)?

מתוך הסרט

מתוך הסרט

סימני השאלה האלה שצצים נראים מצד אחד מובנים ומצד שני מוזרים, כי למרות שנראה שהוא בליל מרוח של התרחשויות, מדי פעם הסרט דווקא מפליא לעצב דמויות ומשמעויות ביד מיומנת. למשל, מקצועה של קורנליה כאדריכלית וכמעצבת תפאורות מצביע מצד אחד על תשומת לבה לפרטים ומצד שני על הרגלה לסובב את הדברים לטובתה. פס הקול הטבעי – לא פס קול שנלווה לסרט, אלא מוזיקה שמתנגנת לעתים בחללים בהן מתרחשת הסצנה, כמו בית קפה או אולם חזרות של מופע אופרה – תורם לעיצוב האווירה, בעיקר בכך שהוא מדגיש את הניגודיות בין עצמו, ולפיכך בין הסביבה החיצונית, שאין לה מגע עם הטרגדיה המזוויעה, לבין המתרחש בעלילתנו. רגעים מסוימים מצליחים להעביר סמליות חביבה –  למשל, היציאה החפוזה החפוזה ממופע האופרה (המוצג באריכות יתר) שהאם צופה בו בעקבות החדשות הרעות שקיבלה היא הפסקת הצפייה בדרמה מדומה לטובת צלילה אל תוך דרמה אמיתית. ויש גם אלמנטים עיצוביים שמצד אחד תורמים ומצד שני פוגעים, כמו הבימוי הרוטט, שמזכיר בימוי מוקומנטרי מגוחך-קמעה מחד עם תנועות המצלמה רוויות הרעידות שלו, התזוזות המרובות באותו השוט והזומים הגסים, אך מצד שני מדגיש בכך את חומרת האירועים בכך שהוא מהדק את תחושת אמיתותם.

הפרשנויות האפשריות השונות האלה יכלו להיות נקודת החוזק של הסרט, אך במידה בה הן מתממשות הן דווקא פוגעות בו, כי הן מטשטשות קשות את האמירה שהוא בא להעביר. וגם ככה הצפייה בסרט לא קלה: למעט שורות בודדות שיש בהן הומור ציני ושחור, הסרט רציני מאוד, שוקל טון, מהבימוי ועד התסריט, ולא מעניק לצופה אפילו סצנה אחת למנוחה. הוא כבד כל כך שקשה לו להתנהל על פי המסורת של התחלה-אמצע-סוף, וזו כמובן בחירה לגיטימית לגמרי, אבל הוא שוקל כל כך הרבה שהוא מצליח לנוע רק בתנועה נמרחת, נגררת, שמעייפת את הצופה (ומכה אותו באלימות עם קטיעת השוט האחרון, שמגיעה ללא כל התראה קודמת). בנוסף, אם כבר צופים בסרט כל כך קשה, היה נחמד אם הוא היה מפנק אותנו באלמנט נעים ומיוחד כלשהו: תסריט שנון במיוחד, נופים יפים, סינמטוגרפיה מהממת, משהו. אבל לא: הוא קשה ומכוער (גם אם אומנותי), כמו החיים, יש שיאמרו.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

בכל מקרה, דבר אחד מדהים ראוי לציון נפרד: ביצועי המשחק של השחקנים פשוט נהדרים. הם דרמטיים אבל לא מוגזמים, אמינים, כואבים וסוחבים בהצלחה רבה גם סצנות ארוכות מאוד. הם מספיקים כדי להצדיק את שליחתו של הסרט כנציג רומניה לאוסקר (הוא גם זכה בפרס "דב הזהב" לסרט הטוב ביותר של פסטיבל ברלין).

בשורה התחתונה: סרט קשה וכואב שפתיחותו לפרשנויות דווקא פוגעת בו, כך שקשה להחליט אם הוא מתרכז בלעצב את דמותה של האם וכמה, בלהעביר מסר האומר כי האמהות הן-הן שמשלמות את המחיר הכבד על מעשי ילדיהן או בלהיות סרט ז'אנר (בהתחלה הוא נדמה כדרמת פשע עם נגיעות קומיות שחורות).  צפייה לא קלה בכל המובנים, אך גם לא בטוח שמתגמלת במשהו מעבר לחימום יכולות הניתוח הקולנועיות שלכם.

בן יחיד / Child's Pose / Pozitia copilului, בימוי: קאלין פטר נצר, רומניה, 2013, 112 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה