ביקורת סרט: ״גודזילה״ הוא הנאה מפלצתית

גודזילה פוסטר הסרטאנחנו לא מבקשים הרבה מסרטי קיץ; רק שיהיו רועשים מספיק, מהירים מספיק ופשוטים, אך לא יותר מדי. הם צריכים להוות מנוחה הולמת של שעתיים מזגן מהחום שבחוץ, מנוחה ראויה מעונת אוסקרים מעייפת בה נאלצנו לשבת מול סרטים ארוכים מאוד שגרמו לנו לחשוב יותר ממה שצריך ובדרך כלל לא היו שווים את זה. את כל אלו, ויותר מזה, גודזילה מספק.

גודזילה הוא סרט קיץ לפי כללי הז'אנר: הרבה פיצוצים, מעט דיבורים. הבמאי גארת' אדוארד, שביים את "מפלצות" המרשים והמחתרתי משהו שזכה להוקרה ולפרסים רבים, עולה כאן לליגה של הגדולים עם סרט הרבה יותר עתיר תקציב וציפיות (כראוי לסרט קיץ קלאסי, כבר אמרנו?). לעומת אחרים לפניו שעשו זאת (זכור לרעה במיוחד הבמאי ניל בלומקאפ, שלאחר "מחוז 9" המופתי היה נראה כבחור בעל ידי זהב בכל הנוגע לסרטי מדע בדיוני, אך כשנתנו לו לשחק במגרש ההוליוודי של תקציבי ענק ויח"צ רצחני הוא יצר את "אליסיום" המאכזב), אדוארד הצליח לגייס לסרטו שמות מפוצצים (בריאן קרנסטון, שהוא וארון פול הם כנראה הדבר הכי חם בהוליווד לאחר סיום "שובר שורות", ואהרון טיילור ג'ונסון, שקשה לזהות בו את הנער הצעיר מ"קיק אס" כשהוא מתעטר בתסרוקת מארינס קצוצה למשעי ובלוק כללי של חייל גולני חתיך) ולהפיק סרט שבאופן מפתיע מצליח להיות מהנה, מרהיב ומיוחד.

את העלילה כולנו מכירים (וזה יתרון לסרט, אך על כך בהמשך). גודזילה היא מפלצת אגדית רדיואקטיבית שמסתתרת אי-שם במעמקי הים, מחכה לצוד מפלצות רדיואקטיביות אחרות שצצות להפריע לה בשלוותה. ניסויי עבר שניסו להשמיד מפלצות כאלו כללו הטלת פצצות אטום, אך לא הועילו. היחיד שמבין את המסתורין בנוגע למפלצות הוא מדען מטורף (בריאן קרנסטון הנפלא, שנעלם יותר מדי מהר מהסרט ועל אף שהדמות שלו לא אמינה במיוחד הוא מפגין אפילו בה יכולות משחק מרשימות) שבעבר עבד בכור אטומי ביפן, אשר בטוח שהתמוטטות הכור לפני שנים, בה גם איבד את אשתו האהובה, קשורה לאותן מפלצות מפחידות. הוא מזהיר את בנו (אהרון טיילור ג'ונסון) מהתעוררות המפלצות, בעוד הבן, חייל ששב משדה הקרב, מנסה לעשות את מה שהוא רואה כלהציל את אביו מעצמו. אך כאשר המפלצת אכן מתעוררות (הפתעה), הוא נכנס למערבולת של המלחמה העולמית המתחוללת מול המפלצות המאיימות להחריב את האנושות.

לא טיפוס של בוקר. גודזילה, מתוך הסרט

לא טיפוס של בוקר. גודזילה, מתוך הסרט

כשעומד בפני במאי אייקון, קל לו מאוד לבחור לנסות להתחכם: לעצב את האייקון מחדש, כרצונו, לכאורה כדי "להפתיע את הצופים" וכדי "להשאיר אותם מרותקים למסך". אך במקרה של גודזילה, הבחירה הנכונה היא ככל הנראה דווקא להתייחס לאייקון כמו שהוא ולהיצמד לתבניות המוכרות לקהל: גודזילה היא, אחרי הכל, גיבורה של סרט אסונות, ולא משהו עמוק ומוסרי יותר מזה. טוב שהסרט לא נופל למקומות האלה, ונצמד לאקשן טוב שידביק אתכם לכסא, ובעיקר לאפקטים וויזואלים (וגם ווקאליים!) מהמדהימים והריאליסטיים שנראו על המסך, כאלה שהזכירו לי מה גרם לי להתאהב בקולנוע מלכתחילה – זהו המקום היחיד שיכול לברוא עולמות משונים ומלאי דמיון ולהגיש אותם לצופה הסקרן והנלהב.

הסרט לא חף מבעיות ומקלישאות של סרט אסונות, שבעקבותיהם הוא נעשה צפוי מדי: שיחות טלפון פסאודו-מרגשות בין הבן לאשתו רגע לפני קרב גורלי, תקלות לא סבירות שמאלצות את הגיבורים לנוע בנתיבים שמחייבים אותם, כמה מפתיע, להתקל בלוע העצבנית של המפלצת, וניסיון להתעסק בשאלות של טוב ורע או מיתולוגיה על ידי מיתוג המפלצת, במובן מסוים, כאל. אך גם אסונות אלו מוסיפים להנאה מהסרט: ככל שמשלימים עם העובדה שזה לא סרט שדורש מעצמו ומהקהל הרבה, קל הרבה יותר להירגע ופשוט ליהנות ממנו. וזו הסיבה שלשמה התכנסנו מלכתחילה באולם הקולנוע, לא?

גודזילה / Godzilla, בימוי: גארת' אדוארד, ארה"ב-יפן 2014, 123 דקות. // גלעד בנימיני



כתיבת תגובה