ביקורת סרט: ״האיש הכי כועס בברוקלין״ נסבל בעיקר אם אתם סובלים מהיפוגליקמיה

האיש הכי כועס בברוקלין פוסטר הסרטבתזמון מושלם – גם אם זה ביטוי קצת אכזרי בהתחשב בנסיבות המצערות – יוצא בישראל ובעולם הסרט "האיש הכי כועס בברוקלין", עיבוד הוליוודי ל"מר באום" (1997), סרטו הישראלי של אסי דיין, שהלך לעולמו בתחילת החודש. בדרך כלל נהוג לקטר על הפקה מחדש של סרטים בהוליוודית במקום פשוט להפיץ אותם כמו שנעשו במקור, אבל הפעם ספציפית אפשר להבין את הבחירה, שבוודאי ובוודאי תרחיב עשרות מונים את קהל היעד של הסרט – ובכלל, גם הדרך בה הוא מעובד תורמת לכך.

הנרי אלטמן, עורך דין (בטח יותר קל לעיכול מיבואן משקפי שמש מסין, לא?), הוא אדם מריר ולא מאושר, שהביטוי "נוח לכעוס" הוא אנדרסטייטמנט לגביו. היום שלו, אפוא, כמו כל שאר ימיו, די גרוע, אך כזה הוא גם יומה של הרופאה המחליפה שמקבלת אותו בבדיקה שנקבעה לו בבית החולים. כך, מפה לשם, יוצא שהיא מבשרת לו שיש לו זמן קצוב למדי לחיות. תשעים דקות, למען האמת. כמובן שהפרוגנוזה הזו נשמעת לו מופרכת לחלוטין, אבל אז מתחיל לקונן בו הספק, וליתר ביטחון הוא לוקח על עצמו את האתגר הבלתי אפשרי: לתקן את יחסיו עם האנשים בחייו ועם העולם בכלל – בתשעים דקות. משימה שהיא גם ככה לא קלה, אבל קשיים נוספים מעמיסים מערכות היחסים הקלוקלות להחריד של אלטמן עם כל האנשים מסביבו, וכמובן, עובדת היותו אדם כעוס במידה יוצאת דופן.

את דיין מחליף בתפקיד הראשי רובין וויליאמס, שאת הופעת המשחק שלו כאן ניתן לתאר במילה אחת: גרועה. הכעס שלו אמין אפילו פחות מכעס של שחקן פורנו מסרט סוג ז', והביצועים שלו מעוררים בעיקר גיחוך. מילה קוניס החמודה לא גרועה באותה מידה, אבל גם היא לא מי יודע מה מציאה מדהימה (כשחקנית, לפחות). בקיצור, הם כבר לא יזכו באוסקר על הסרט הזה, אבל לפחות הביצועים שלהם היו נסבלים אם הסרט היה קומדיה נטו.

Mila+Kunis+Stars+Film+Angriest+Man+Brooklyn+5sMLRWtfRqAl

מתוך הסרט

פה הקטע הבעייתי. כקומדיה, הסרט עובד מצוין, גם אם הוא קצת יותר מדי פוליטקלי קורקט היכן שאם היה הולך על קו גס וחצוף יותר הוא היה יכול לסחוט מהקהל שאגות צחוק. שאגות לא תשמעו פה, אבל צחוקים בקול רם דווקא כן. בנוסף, רואים שמדי פעם בתסריט יש נגיעות של הומור ישראלי שמבליח, וזה תענוג.

הקטע הוא שהסרט גם מאוד רוצה לרגש אתכם. מאוד. והוא עושה את זה באמצעות מלודרמה קיטשית שהיא כמעט בלתי נסבלת לצפייה. כך, הקטעים הקומים טובים, אבל הדרמטיים – ויש לא מעט כאלה – די איומים. ועל רקע המרמור שהם גורמים, גם החורים בעלילה ומיליוני הרגעים הלא הגיוניים בעליל הופכים קלים יותר לזיהוי. לא שהרגע המכונן שהוא הגרעין של הסרט מאוד הגיוני, אבל בכל זאת.

בנושא זה כדאי לציין רגע אחד מבריק שמגיע בסוף הסרט, אחרי שהוא כבר נגמר. הסרט נפתח בסיקוונס מעורר בחילה שמתרחש בפארק ברוקליני ירוק ורחב ידיים לפני עשרים שנה, ובו אלטמן, אשתו ושני בניו מדגמנים אושר. בסוף הסרט מוצגים כמה פספוסים, ובאחד מהם, שלקוח מצילומי הביקוונס הזה, אחד השחקנים הצעירים בתפקיד בנו של אלטמן מייבב שהוא "לא רוצה להיות פה". גאוני.

בשורה התחתונה: הקטעים הקומיים בו חביבים ביותר, אבל "האיש הכי כועס בברוקלין" רוצה גם לרגש, וזה כבר הולך רע מאוד, כי ניתן לסבול את רמת המתיקות שלהם רק אם אתם סובלים מהיפוגליקמיה ממש.

האיש הכי כועס בברוקלין / The Angriest Man In Brooklyn, במאי: פיל אלדן רובינסון, ארה"ב 2014, 92 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה