ביקורת סרט: אנג׳לינה ג׳ולי היא המרשעת המושלמת ב״מליפיסנט״

מליפיסנט פוסטר הסרטשני דברים קטנים הצליחו להפוך את "מליפיסנט" לאחד הסרטים הכי מצופים של השנה בשבילי: הראשון הוא קטע קצרצר באורך של כדקה מהסרט, בו מליפיסנט פוגשת את היפהפייה הנרדמת ביער האפל. זהו הדבר הראשון שראיתי מתוך הסרט, והוא עיצב אותו בראש שלי בדיוק כמו שרציתי לראות אותו. הסיפור המובטח הוא סיפורה של המכשפה הרעה מ"היפהפייה הנרדמת", שיסביר לנו למה הפכה להיות כזו רעה והטילה את הקללה על התינוקת הקטנה; המכשפה הרעה היא, ובכן, די מרשעת, ובסיפור מעורבים כשפים, כך שזה בדיוק מה שרציתי לקבל: נקודות של צבעוניות זרחנית על רקע אפלה מסתורית וכבדה מאוד. השני הוא הקאבר היפהפה של לנה דל ריי לOnce Upon A Dream מהסרט המקורי של דיסני מ1959, שמתעלה בקלות על המקור על ידי לקיחת האווירה המקורית ועיוותה כך שתתאים לאווירה הקודרת של "מליפיסנט".

הייתי צריך לקחת בחשבון, כמובן, שהתוצר הסופי יהיה סרט מבית דיסני, כך שלא סביר שהוא יהיה אפל עד כדי כך. הוא מתחיל עם שתי ממלכות עוינות השוכנות אחת ליד השנייה, ממלכת הפיות וממלכת בני האדם. על זו הראשונה שומרת ילדה מכונפת בשם מליפיסנט ("מזיקה", באנגלית. אכן שם מתוק לילדה). מליפיסנט קושרת קשר עם בן אדם אחד שהיה אמיץ מספיק לחדור לעולם הפיות, אך לבה מוקשח על ידי מעשה של בגידה קשה, והיא מחליטה לנקום. כל זה קורה די מהר, ולאחר מכן מתקדמת העלילה על פי המסלול, כך לפחות בתכנון, של הסרט המקורי, כשהשניים נפגשים רק בסצנה אחת: סצנת הטלת הכישוף.

הדבר שהכי קשה לקבל ב"מליפיסנט" הוא העובדה שזהו סרט עצמאי. יש לו עלילה משלו – את זה רצינו – אבל לא כל הפרטים בו תואמים את מה שכבר סופר ב"היפהפייה הנרדמת" (שלא תואם לחלוטין את סיפור האגדה), והוא נגמר אחרת לגמרי. בכל זאת, על פי המסורת של דיסני המכשפה הרעה תזכה לגורל מר כאנטגוניסטית, אך כשהיא הופכת לפרוטגוניסטית אי אפשר שלא לכוון אל סוף טוב. וזה כבר קצת מבאס, למרות שהסיפור שהומצא כהסבר לרשע של מליפיסנט דווקא מספק.

בנוסף, לסרט החדש הזה יש אווירה מונטאז'ית משהו, והיא מחוזקת על ידי דמויות לא מעניינות בעליל וחורים בעלילה. בן האנוש שהתחבר עם מליפיסנט לא מנצל את הפוטנציאל שלו להיות דמות עמוקה יותר; שלושת הפיות שאמורות להיות ההפוגה הקומית סתם מעצבנות; היפהפייה עצמה נראית בעלת מנת משכל של ואזה, ועם חיים מעניינים לא יותר, שכן במשך 16 שנה היא רק הולכת ביער ואומרת "אוי איזה יופי, אוי איזה חומד" עם חיוך קריפי על הפנים. כל ההתרחשויות שעוברות על הדמויות האלה מאורגנות, כך נראה, לא בצורת סצנות אלא בצורת קטעים קצרים שיכולים בקלות להצטמצם למונטאז', וכך לסרט עצמו יש תחושה של אי-נוכחות. שום דבר לא באמת קורה, רק מודגם באופן הכי קצר שאפשר.

לסרט יש נקודת חוזק עיקרית אחת, ויש לה שם: אנג'לינה ג'ולי. ארבע שנים עברו מאז שראינו אותה משחקת על המסך הגדול, שכן הייתה עסוקה בבימוי סרטה השני Unborken, ונהדר לראות אותה חוזרת ונכנסת לנעליה של הדמות המושלמת עבורה. כל שנייה שבה מליפיסנט מופיעה היא פשוט תענוג: עם הקרניים האייקוניות, עצמות הלחיים החדות, השפתיים השמנות, האיפור המוגזם, העיניים המבריקות, עם כנפיים, בלי כנפיים (עדיף בלי) – הכול. הרשע שלה אמין כל כך, התנועות והמילים שלה אלגנטיות כל כך, והיא מתווה בדיוק מושלם את המעבר מטוב לרשע. ג'ולי לבדה לוקחת על עצמה גם את העבודה של אל פאנינג (אחותה של דקוטה פאנינג וזכורה מ"סופר 8") כיפהפייה הנרדמת, של שרלטו קופליי והמבטא הלא ברור שלו כבן האנוש, ובכלל, של כל שאר הקאסט. היא גם מחפה על האפקטים הויזואלים, שנעים בין רצף פליטות וואו בלתי נשלט (בחלק האפל) וצרבת פיקסלית בגרון מרוב אנימציה ממוחשבת לא חיננית (בחלק המואר).

פשוט מושלמת. אנג׳לינה ג׳ולי, מתוך הסרט

פשוט מושלמת. אנג׳לינה ג׳ולי, מתוך הסרט

ואפרופו אפקטים, ראוי לציין שזהו עבודתו הראשונה של במאי הסרט רוברט סטרומבר כבמאי, אולם יש לו כבר קריירה ענפה בתחום האפקטים והעיצוב האומנותי, בין היתר בסרטים כמו "אוואטאר", "אליס בארץ הפלאות" ו"משחקי הרעב" – ולכן, מן הסתם, נלקח לפרויקט הזה, והוא עושה עבודה לא רעה בכלל. בניגוד, נגיד, לתסריטאית לינה וולברטון, שאחראית על יצירת המופת "מלך האריות" אך מפליאה פה בכתיבת דמויות סתומות ובחוסר הומור, כשההברקה היחידה שלה היא (שוב) עיצוב דמותה של מליפיסנט כדמות רבת צדדים שמעלה בצופה באפקטיביות רגשות אמביוולנטים.

נקודה נוספת שכדאי לגעת בה היא הפמיניזם: "מליפיסנט" הוא סרט מעניין ומתקדם מאוד מבחינה פמיניסטית. הוא מובל על ידי שתי גיבורות נשיות שמוקפות בגברים מטומטמים, מזיקים או לא רלוונטיים, ולא צריכות לשם כך להיות גיבורות אמיצות ולוחמות ממש כמו גברים (כמו, למשל, ב"אליס" של טים ברטון). גם הסוף, שצפוי מקילומטרים, הוא די מהפכני בערעורו על מיתוס הנשיקה-של-אהבת-אמת (רק ש"לשבור את הקרח" עשה בדיוק! את אותו הדבר ממש לא מזמן, כך שזה כבר לא כזה חידוש).

בשורה התחתונה: פוטנציאל ענק, ביצוע בינוני. זה סרט ילדים, אחרי הכול, ואת המבוגרים תעניינה רק הסצנות האפלות והיפות – וכל פריים ופריים עם אנג'לינה ג'ולי, כמובן.

מלפיסנט / Maleficent, במאי: רוברט סטרומבר, ארה"ב 2014, 97 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה