ביקורת סרט: ״יומיים ולילה״ עושה חיים קשים

יומיים ולילה פוסטר הסרט"יומיים ולילה", החדש של האחים דארדן ("רוזטה", "הילד"), הוא סרט פסטיבלים. אם תצפו בסצנה או שתיים ממנו לא תקבלו את הרושם הזה כבר מהמבט הראשון – נשמע קצת טיפשי לומר את זה, אבל הוא נראה מואר-באור-שמש וחסכוני-בפילטרים מדי מכדי להיראות כמו סרטי איכות אחרים – אבל כן בסיום הצפייה בהן. בנוסף, הוא מהסרטים האלה שאם תצפו בכמה שניות מנקודות שונות בהתקדמותו – נגיד, כמה שניות מההתחלה, מהאמצע ומהסוף – הוא לא יעשה לכם חשק לצפות בו, כי מה שתראו יהיה, בגדול, אותו הדבר. למען האמת, גם אם תקשיבו זה יהיה אותו הדבר.

אז נכון, הרפטטיביות היא מאפיין מוצהר של הסרט הזה, והיא נובעת כבר מקו העלילה שלו: לפועלת צרפתייה יש סוף שבוע אחד לדבר עם כל הפועלים שעובדים איתה במפעל ולשכנע אותם לוותר על בונוס בסך אלף יורו כדי שתוכל להישאר בעבודה. ונכון, אי אפשר לתאר את הסרט כמשעמם בלב שלם. אבל הוא בהחלט דורש סבלנות: ברור שכל זמן הריצה שלו משמש רק לבניית הדרך אל סצנת הסיום, שהיא בעלת המשקל הדומיננטי בו. וכשסרט דורש ממני סבלנות כזו, הייתי לפחות מצפה ממנו לפנק אותי פה ושם: שוטים יפהפיים, קטעי דיאלוג שנונים, פס קול, משהו. אפילו כתוביות הסיום לא מלוות בשום מוזיקה – שוב, בחירה שמתאימה לאופיו הסגפני של הסרט, אבל עדיין מדגימה את הקהות של חוויית הצפייה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

לא מזמן עלה לקולנוע בארץ "בן יחיד", עוד סרט איכות שנראה דומה ל"יומיים בלילה" מבחינה הזו. השניים חולקים עוד נקודה משותפת: תצוגת משחק מאלפת מצד השחקניות הראשיות. מריון קוטיאר זכתה לשבחים מופלגים על משחקה כאן, והיו אפילו שטענו שזו תצוגת המשחק הכי טובה שלה (זו, לדעתי, הייתה דווקא תצוגת המשחק שלה ב"חלודה ועצם"). היא מחזיקה את הסרט על כתפיה השבריריות, ועושה זאת נהדר. אך בין השניים שתי נקודות שוני מרכזיות: ראשית, "בן יחיד" הרבה, הרבה, הרבה יותר כבד ומייסר. שנית, ל"יומיים ולילה" יש מסר ברור, ולא צריך אפילו לראות את הסרט כדי להבין אותו: מצוקתו הקשה של מעמד הביניים בלתי נסבלת.

בנושא זה אציין נקודה שבטח תפריע גם לישראלים נוספים: מלבד הדיבור עליה, המצוקה הזו לא ממש מודגמת בסרט. סנדרה, הפועלת המדוברת, חיה עם בעלה ושני ילדיה בבית דו-קומתי גדול, מרווח ומאובזר, ובסצנות דיאלוג ריקות עם בעלה, למשל, הם לא חותכים סלט (כי המורה לקולנוע אמר שאסור שהדמויות סתם תדברנה זו עם זו, הן צריכות לעשות משהו) אלא מלקקים גלידה, או נכנסים למאפייה. אני לא מכיר מספיק את צרפת כדי לומר כמה עולה בית כזה באזור פרברי כזה, כמה עולה שם גלידה או מהי הקליינטורה של מאפיות שנראות מפונפנות קצת, אבל זה נראה לי מוגזם. ברור שהאחים דארדן רצו להראות פה שהמצוקה הכלכלית מכה במעמד הביניים האמיתי, לא בעניים שמצטופפים בדירת חדר, אבל הדרמה שעושים מהמצב הכלכלי של המשפחה קצת מוגזמת. שימכרו את הבית ויעברו לדירה, בתור התחלה. חצי מהצופים של הסרט נמצאים במצב יותר גרוע ממה שהוא מתאר אבל מסתדרים איתו בפחות דרמה.

בשורה התחתונה: סרט ריאליסטי ורפטטיבי שבונה את עצמו עד לסצנת הסיום היפה ומעביר נהדר את המסר הרלוונטי שלו, אבל שקשה להמליץ עליו.

יומיים ולילה / Deux jours, une nuit, כתיבה ובימוי: ז'אן פייר ולוק דארדן, משחק: מריון קוטיאר, פבריציו רונגיו, אוליביה גורמה, צרפת 2014, 95 דקות.



כתיבת תגובה