ביקורת סרט: ״הזמיר״ הוא חוויה שאסור לכם לפספס

הזמיר פוסטר הסרטאיכר סיני זקן חוזר אל כפר הולדתו על מנת לשחרר את ציפורו האהובה, הזמיר. למסע הוא לוקח את נכדתו המפונקת והעירונית, החיה חיים בורגנים מלאי טכנולוגיה. החיבור שביניהם הוא הסיפור המרגש העומד במרכז העלילה של הסרט הקסום הזה.

הסרט מתחיל במפגש הבין-דורי בין הנכדה (יאנד שין לי), המוקפת בטכנולוגיה, הוריה (לי שיאן רו וקין האו), המצליחנים והעסוקים מכדי להבחין בכך, וסבה (לו באוטיאן), שמסמל את  המסורת והערכים הישנים. ההורים, העסוקים בעמל יומם, עסוקים לא פחות גם בניסיון למצוא מסגרות נאותות לבתם, כדי שלא תישאר לרגע לבד או חסרת מעש כשהם לא נמצאים בבית (רוב היום). היא מלהטטת בין חוגים ובין שהייה עם האומנת וכמעט ולא פוגשת את הוריה, סיפור מוכר וידוע לכל הורה בעידן המודרני. אלא שהעושר מחירו בדידות, והקדמה – ניכור, והנכדה לא רק שנכבלת במסגרות המעשירות לכאורה, אלא אף הופכת זרה להוריה כפי שהם הופכים להיות זרים זה לזה. כל זה עומד בניגוד מפואר לסב ולחייו הכפריים הפשוטים, אליהם הוא חוזר עם נכדתו לאחר תלאות ומאמצים לצלוח את הדרך מהעיר הגדולה לכפר הקטן והנסתר.

את הסיפור מלווה כל העת הזמיר של הסב, שאותו מבקש האחרון לשחרר לחופשי בעקבות הבטחה שהבטיח לרעייתו המתה. הזמיר מייצג בצורה מאוד ברורה את המסר הקלישאתי של הסרט, לפיו גם אם הכלוב עשוי זהב, עדיין הוא כלוב, וכדי לצאת לחופשי יש לוותר לפעמים על הזהב.  ואם המטאפורה אינה ברורה דיה, אזי הנכדה עצמה אומרת זאת מפורשות: "מאז שיצאתי מהבית, אני קצת כמו ציפור. כאילו פתחו לי את הדלת של הכלוב. פשוט עפתי… סבא, תן לי לעוף עוד קצת". השחרור עליו מדברת הילדה מסמל גם את השחרור שכולנו, כבני המאה ה-,21 חפצים בו: שחרור מכבלי הטכנולוגיה (לא רק הפיזיים) ומהריחוק האנושי שהם מנת חלקינו היום-יומית. מעבר לכך, הסיפור של המשפחה הקטנה הזו הוא מיקרו-קוסמוס של סין הגדולה: מצד אחד סין מפותחת, מתקדמת, טכנולוגית ועשירה, ומצד שני סין כפרית, שולית, חקלאית, בה עדיין נשענים על חקלאות ומלאכות מסורתיות, על ערכים ישנים ועל סולידריות מקסימה. המסקנה העולה מהסרט היא שבהחלט ניתן לשלב את שני הקצוות גם יחד, אם יודעים למצוא את האיזון ביניהם. כן, הנושא בנאלי וגם דרך הצגתו די בנאלית, אבל יש משהו בסרט הזה שמנצח את הבנאליות בנוק אאוט מוחלט, והוא התום האנושי, התקווה, והסולידריות בין בני האדם באשר הם.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

הסרט דובר מנדרינית, שפה שמעולם לא העליתי בדעתי שאוכל להתחבר אליה, אבל הסרט כה נפלא וכה קסום, שפתאום גם המנדרינית נשמעת מוכרת ואפילו נעימה לאוזן. השחקנים מופלאים, ובמיוחד הילדה שמשכנעת מאוד כילדה מפונקת ודעתנית שעוברת שינוי אמיתי לאורך המסע. אבל לא רק השחקנים עושים את הסרט לכל כך נפלא; הנופים המרהיבים ופס הקול השמיימי שמתואמים ביניהם בסינכרון מלאכי השרו עליי שלווה מיוחדת ונחת רוח אותן לא חוויתי שנים בקולנוע (במיוחד אם ניקח בחשבון שהז'אנר האהוב עלי הוא סרטי אימה).  הביקורות מתארות את הסרט כ"מקסים", אבל הוא הרבה יותר מזה; הוא מלא השראה, קסם, מתיקות אמיתית ויופי ראשוני ובראשיתי, הוא מלא חן וחמלה ורוך אנושי וטבעי מהסוג שכבר מזמן שכחנו איך הוא נראה (לפחות על המסך הגדול). אני יודעת שמעטים טורחים היום לצפות בסרטים על המסך הגדול. אני גם יודעת שסרט סיני לא יהווה אטרקציה עבור יותר מדי אנשים. ובכל זאת, מי שנשארה בו, ואפילו מעט, שאיפה לתמימות ילדותית וזכות נפשית, או מי שרוצה לזכות פעם נוספת ולהרגיש תחושה שכזו, אין לי ספק  ש"הזמיר" ימלא את משאלתו במלואה ואף מעבר לכך. סרט מצוין, משעשע, מרגש ונוגע ללב במידה כזו, שבאמת, אבל באמת, לא כדאי לפספס.

הזמיר / Le Promeneur d'oiseau, בימוי: פיליפ מויל, סין/צרפת 2013, 100 דקות. // רג׳ינה אנדרסון

 



כתיבת תגובה