ביקורת סרט: הצטיידו בטישו כשאתם הולכים ל״אשמת הכוכבים״, אם לא בשבילכם אז בשביל האחרים

אשמת הכוכבים פוסטר הסרט"אני מאמינה שאנחנו יכולים לבחור איך לספר סיפורים עצובים," נפתח הסרט. "מצד אחד, אפשר להמתיק אותם, כאילו אין דבר כל כך נוראי שאי אפשר לתקן עם שיר של פיטר גבריאל… אני, כמו כל הבנות, אוהבת את הגרסה הזו. אבל זו פשוט לא האמת. זו האמת." "אשמת הכוכבים", הרומן השישי (!) של הסופר האמריקאי ג'ון גרין, הפך לפצצה ספרותית עצומה שהכניעה כמעט את כל מי שלקח אותו ליד: מבוגרים, צעירים, ציניים, רומנטיקנים – הוא הפך ללהיט כל כך גדול שגרין בטח כועס על עצמו עכשיו שלא תכנן אותו כך שיהיה אפשר לכתוב לו המשכון יותר בקלות. העיבוד הקולנועי, שחרפן מציפייה ערמות של בנות עשרה, הצליח אפילו יותר מההערכות: בעוד התקציב שלו עומד על הסכום הצנוע ביותר (בהתחשב בנסיבות) של 12 מיליון דולר, הוא עשה עד עכשיו 130 מיליון, והספירה עוד נמשכת. ותאמינו או לא, הוא אפילו זכה לביקורות מפרגנות מהמבקרים. כל זה מספיק כדי להכתיר את "אשמת הכוכבים" כאחת ההצלחות הגדולות ביותר של השנה.

ולא לחינם: הסרט מעבד את הספר מצוין, אין להכחיש. סיפור אהבה של נער ונערה חולי סרטן זה קלף מנצח לסחיטת דמעות, אבל הסרט מנסה לזרום עם הגישה הצינית והרוויה בהומור שחור של גרין, וזה מקל על הבליעה שלו. שיילין וודלי ואנסל אלגורט (ששיחקו אחים ב"מפוצלים") מאוד חמודים ביחד, והראשונה לפחות נותנת ביצועים ראויים לשבח (הדמות של השני הפכה מעצבנת מדי במעבר מן המדיום האחד למשנהו). כל הסצנות המהותיות מהספר הופיעו בסרט, ושום פרט בולט, חשוב או חיוני להבנה לא הושמט; אין תחושה של עומס מחד, או תחושה של פער שצריך להשלים מאידך; וקל מאוד להיכנס אל תוך הסרט והעולם שלו.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

אבל השאלה היא באיזו מידה של עצימת עיניים אתם מוכנים לקבל את הטענה שפותחת את הסרט. המדיום הספרותי טשטש איכשהו את הרומנטיזציה, מה גם שכתב היד הזה באמת חצוף, באמת שחור בהומור שלו ובאמת מצחיק; בקיצור, "אשמת הכוכבים" הוא ספר מעולה, וגם אם אין אפשרות לחמוק מהקיטשיות המובנה של סיפור אהבה טינאייג'רי בין חולי סרטן, היא לא מפריעה. הסרט, לעומת זאת, קצת מקשה על כך. שני חולי הסרטן נראים בריאים ויפים להפליא; החתיך מתאהב במתבודדת ממבט ראשון ובלי שהיא תאמר אפילו משפט או תעשה משהו מלבד להיראות מדוכאת, וכך גם בצד השני; והם אשכרה מקבלים מחיאות כפיים על הנשיקה הראשונה שלהם (זו לפחות סצנה קצרה). רק יתרון אחד יש לזה: כשמגיעות הסצנות החצופות מאופיין, כאלו שלא ניתן לחמוק מנשכנותן, אפקט ההפתעה גדול יותר ומענג יותר. אה, וכמובן, הסוף: הסוף מציל את הסרט, לא פחות. בלעדיו הייתי מנפנף אותו הצידה כטראש (בספר הייתי מגלה הרבה יותר סובלנות), אבל כשהוא מגיע האפקט שלו חזק ביותר. עם זאת, זה בבירור דבר שבחיים לא היה קורה בסרט אם הוא לא היה מרכיב מהותי בספר עצמו.

בכל מקרה, נראה שהנקודות האלה לא צרמו לעוד הרבה אנשים חוץ ממני, כי באולם בו צפיתי בסרט היו הרבה אפשרויות להתבדח על מצבם הרגשי של הצופים, או יותר נכון, הצופות הצעירות (התרגשות מתגברת בשעה שלוש; בכי מר בשעה שש; התקף פסיכוטי מתון בשעה שתים-עשרה), ונצפה גם גבר מבוגר אחד לפחות שבאמת התייפח, וחשתי צורך לנחם אותו. הספר הרבה יותר טוב מהסרט, מן הסתם, אבל זה לא אומר שהעיבוד אינו מוצלח, ואם אתם מתכננים לראות אותו – עשו זו בהקדם, כי יש משהו כיף בהקרנות האלה שבהן כל האולם צורח כשהחתיך מחייך בפעם הראשונה או מתייפח בסוף. כך היצירה אמנם לא תשבור את חומות הציניות שלכם, כמו שהספר הצליח לעשות, אבל לפחות תוכלו לשאוב ממנה איזושהי הנאה, חרף קיומן.

אשמת הכוכבים / The Fault In Our Stars, בימוי: ג'וש בון, מבוסס על ספרו של ג'ון גרין, ארה"ב 2014, 126 דקות.



כתיבת תגובה