ביקורת סרט: למרבה הרענון, ״פרנק״ מקיים יותר ממה שהוא מבטיח

פרנק פוסטר הסרטהקו בין גאונות לטירוף הוא דק, דק מאוד, וזה קלף מצוין לשחק עליו. מהבחינה הזו, "פרנק" מבהיר את עצמו כבר מהפוסטר: כן, מייקל פסבנדר הולך לחבוש את המסכה הזו לאורך כל הסרט, ואכן, יש בזה משהו מטריד (ובתור מישהו שראה את המסכה הזו על ראש אנושי גם במציאות, זה מטריד עוד יותר בתלת מימד). על פניו, הסרט נשמע כמו משהו פשוט, גם אם מאוד מעניין: ג'ון (דומנול גליסון, "כל הזמן שבעולם"), בריטי צעיר וחסר כיוון שרוצה להיות מוזיקאי תוך התעלמות נחושה מהעובדה שאין לו הרבה כישרון לעבוד איתו, מוצא עצמו מצורף כקלידן ללהקה אקסצנטרית ביותר למשך סשן ההקלטות הארוך לאלבומם החדש, במהלכו הם מתבודדים באזור מיוער ומרוחק. הלהקה מובלת על ידי הסולן המשונה, הכריזמטי והכנראה-גאון פרנק, החובש, כאמור, מסכה עצומה על ראשו כל הזמן, גם במקלחת ובמיטה. וכדי להפוך את הסיפור לקצת יותר פיקנטי, נציין שהוא מבוסס על המקרה האמיתי של כריס סייבי, הידוע גם כ"פרנק סיידבוטום", כפי שנחווה על ידי העיתונאי ג'ון רונסון, המקביל של ג'ון בסיפור האמיתי.

פרנק הוא דמות משובחת להובלת להקה כזו – וסרט כזה. שיטות העבודה שלו קיצוניות (הוא רוצה שהלהקה תייצר לבד את כלי הנגינה שלה, ומעביר את חברי הלהקה ההזויים גם כך אימונים שונים); הוא יכול להיות מרוחק, ויכול לכבוש את לבם של זרים ברגע; הוא יכול להיות המוזיקאי האוונגרדיסט ביותר בעולם, ואז להתלהב מהרעיון לפזול למחוזות הפופ. איננו יודעים בדיוק מאיזה רקע הוא בא, מהו שמו המלא או אפילו איך הוא נראה. איננו יכולים לראות את הבעות הפנים שלו (מהבחינה הזו, למרות טענתם של כמה מבקרים, הצטמצם דרסטית המקום להחמיא לפסבנדר על ביצועיו). איננו יכולים לדעת אם הוא אכן גאון או סתם מטורף.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

אבל זה בדיוק הקטע היפהפה: למרות שבמבט ראשון הוא נראה פשוט, "פרנק" אוצר בתוכו הרבה יותר ממה שהוא מוכן להסגיר בתחילה. מצד אחד, יש לו סיפור עם עלילה ברורה, ומצד שני, הוא מותיר לצופה לא מעט מקום לפלוש אל תוך הסרט בעצמו. למשל: כמו היחס האמביוולנטי שלנו לגבי פרנק, כך גם היחס אל ג'ון יכול להיות חצוי. אפשר להסתכל עליו כעל בחור צעיר, משולל כשרון מוזיקלי לחלוטין, המצטרף ללהקה שרוב חבריה שונאים אותו במופגן ומנסה למצוא שם את מקומו בכוח, מתוך נקודת מבט לגלגנית. מצד שני, הסרט ניחן במספיק תום ורגישות כדי לאפשר לנו לחבב אותו ולראות את המצב דרך עיניו, ובכך להבין את פעולותיו ואת השינוי שהוא עובר. על הלהקה אפשר להסתכל כחבורת תמהונים או כחבורת גאונים, ובפרט כשזה נוגע לפרנק. גם את התפתחות העלילה, את השילוב של ג'ון בלהקה ואת סוף הסרט אפשר לבחון מזוויות שונות, שנגלות מייד כשאנחנו מוכנים לקחת צעד אחד ימינה או שמאלה ממקומנו. ועם המהלך הזה, נפתחות בפנינו עוד תמות לחשוב עליהן: לא רק שאלת הגאונות-טירוף, אלא גם האומנות מול המסחור, ההשתלבות בסביבה מול גיבוש אופי משלך והיכולת להשתנות, ובעיקר נושא ההפרעות הנפשיות.

לצד הרבדים המתקדמים, יש להדגיש ש"פרנק" הוא סרט משובח גם באספקטים הטכניים יותר. הבימוי, הצילום והסינמטוגרפיה נהדרים, וכן גם פס-הקול, שהולחן על ידי סטפן רניקס (ושמנגנת הלהקה). ובנוסף, התסריט ניחן בהרבה מאוד הומור, ובלא מעט סצנות הראויות לצחוק בקול רם. נהדר לצפות בסרט המנגיש את עצמו כך, אך שומר על תכנים עשירים גם בתוך המעטפת הקלה לבליעה; ומרענן להיווכח שסרט עדיין יכול לקיים אפילו יותר ממה שהוא מבטיח.

פרנק / Frank, בימוי: לני אברהמסון, בריטניה 2014, 95 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה