ביקורת סרט: ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״ סוף סוף יוצא לאקרנים

ערבים רוקדים פוסטר הסרטבייחוד כשזה נוגע לפוליטיקה, לעתים דברים יכולים לקום וליפול על שאלה של עיתוי. אל "ערבים רוקדים", העיבוד הקולנועי לספרו של סייד קשוע באותו השם, העיתוי התנכל. סרט על ערבים שיוצא להקרנה בישראל, גם אם הוא קצת יותר מורכב, כמו הסרט הזה, בסופו של דבר שם לעצמו מטרה אחת: לגרום לכם לחשוב קצת אחרת על המצב, או, לפחות, להיות קצת יותר אנושיים. לכן, כנראה, הוא גם פתח את פסטיבל ירושלים כמתוכנן. אבל להוציא סרט בנושא כזה לאקרנים מייד אחרי שנמצאו שלושת גופות הנערים החטופים – זה קצת בעייתי. אז הוא נדחה. ואז התחיל מבצע "צוק איתן", והעלה את החשש שהגזענות הרצינית בישראל אינה מנת חלקה של קבוצת קיצוניים קטנה, אלא של נתח קצת מכובד יותר מהאוכלוסייה, שכרגע מבעבע ומנתב את זעמו לאפיקים אלימים. ובכל מקרה, מי ילך לקולנוע כשיכולה לתפוס אותו באמצע אזעקה? אז הוא נדחה. ואז התחילו הפיגועים, שלפי החשש היו יכולים להתפתח למיני-אינתיפאדה, וקיווינו רק שהוא לא יתפספס בסופו של דבר, כי מדובר בסרט עם מספיק לב כדי לכבוש גם את אלו שבחיים לא ילכו ל"סרט על ערבים". ואז, כקשת בענן, הפציעה שערוריית חוק הלאום, וסיפקה את הטיימינג המושלם.

איאד (תאופיק ברהום) הוא ילד ערבי החי עם משפחתו בטירה. הצטיינותו בלימודיו בבית הספר הערבי מעוררת בהוריו תקוות, והם שולחים אותו לפנימייה יהודית יוקרתית בירושלים, כדי שיקבל חינוך והשכלה מתקדמים יותר. ההשתלבות במקום החדש לא קלה, אך שני קשרים חזקים עוזרים לו: האחד עם חברתו היהודייה שהוא מכיר במהירות מפתיעה (דניאל קיציס), והשני עם נער נכה (מיכאל מושונוב) אליו נשלח במסגרת פרויקט חברתי כלשהו של בית הספר.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

אמנם נשמע כאילו הסרט מנסה לדחוס אליו כמה שיותר נושאים חברתיים מתמסכנים, אבל נהדר לגלות שהוא לא כזה שטוח. משפחתו של איאד, למשל, אינה טהורה וחפה מכל פשע: אביו היה מעורב בפיגועי טרור, וכשמשוגרים טילים לכיוון ישראל כל המשפחה יוצאת אל הגג ומתפללת שהם ייפלו על תל אביב. הקשר עם הילד הנכה אינו רק מנומס, כי ההומור בתסריט לא מפחד להיות מדי פעם שחור ונועז. מצד שני, הוא גם לא מנותק מהקשר, וכשהמצב בארץ מסלים (הסרט מתרחש בשנות השמונים) – גם הדמויות מושפעות מכך.

מאוד מרתיע ללכת לסרט כזה, מסיבות מובנות, אבל חשוב להנגיש יצירות אומנות אשר יכולות לסייע לנו לראות את החיים בישראל, לרגע אחד, מתוך עיניו של ערבי. אמנם אין בו שום דיבורים על הנכבה שיצדיקו את תפילותיה של המשפחה שתל אביב תופצץ (זה די מפתיע, כשחושבים על זה), אבל אתם מבינים לראשונה שהצלחתם להתחבר אל הדמות הראשית – ושהמציאות לא הכי הוגנת – כשחייל משמר הגבול עוצר את איאד ברחוב בירושלים כשהוא הולך עם חברתו ללא שום סיבה, ומי שמתעצבן מכך זה אתם, ולא אף אחת מהדמויות, שכבר רגילות לכך. ושוב, נדגיש שמבחינה חיצונית, הסרט עושה הכול כדי שבליעתו תהיה קלה – הבימוי (ערן ריקליס, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"), הצילום, ההומור בתסריט. אז תנו לו צ'אנס. אתם תופתעו לטובה.

ערבים רוקדים, בימוי: ערן ריקליס, תסריט: סייד קשוע, ישראל 2014 (קו פרודוקציה ישראל-גרמניה-צרפת), 105 דקות.



כתיבת תגובה