ביקורת סרט: ״הרוח העולה״, סרטו האחרון של הייאו מיאזאקי (״המסע המופלא״)

m138382_20140711053400_967465364737"הרוח העולה" הוא סרטו החדש של הבמאי היפני הוותיק והמוערך הייאו מיאזאקי ("הטירה הנעה", "המסע המופלא"), ולדבריו גם האחרון בקריירה הארוכה והפוריה בת חמישים השנה שלו. הסרט מבוסס על סדרת מאנגה בת אותה שם אותה כתב וצייר מיאזאקי בשנת 2009, ועוקב אחרי סיפור חייו של מהנדס התעופה היפני ג'ירו הירוקושי, אשר עיצב את מטוסי הקרב בהם יפן השתמשה במהלך מלחמת העולם השנייה.

אך זהו אינו סרט היסטורי, אלא סרט החוגג את הדימיון, היופי והחלום הגדול של התעופה האנושית. אנו עוקבים אחרי הירוקושי הצעיר מילדותו, כאשר היה ילד חולמני ובעל חוש צדק מפותח, דרך מסעו לעיר הגדולה ללימודים – מסע שנקטע עקב רעידת אדמה קשה במהלכה פגש בדרך מקרה את אשתו לעתיד – וכלה בקריית ההנדסה המצליחה שלו בחברת מיצובישי. במקביל לצד הריאליסטי, הסרט מציע גם צד פנטסטי של חלומות ומפגשים דמיוניים עם מהנדס התעופה האיטלקי קפרוני, אשר מהווה מעין גורו ומקור השראה לג'ירו במהלך חייו. כמו כן, הסרט עוקב אחרי סיפור האהבה הגדול והטראגי בין ג'ירו לאשתו נאהוקו.

הצד הויזואלי של הסרט מדהים ביופיו. אפשר ממש לחוש ברוח הנושבת בשערם של הגיבורים ובמדחפי המטוסים; גם סצנת רעידת האדמה מצמררת ביותר, קשה להאמין שניתן ליצור כזו תחושה של מתח ואלימות כבושה באמצעות אנימצה מצוירת. למרות שזהו סרט דינמי ביותר, הכולל הרבה תנועה ושחלקו הגדול מתרחש בכלי רכב שונים, זהו גם סרט יפני מאוד, פיוטי ואיטי החוגג תפיסה מאוד יפנית של יצירתיות ונאמנות, גם אם הוא מתעלם, באופן בעייתי למדי למרות רמיזות הפזורות ושם, מתפקידם של המטוסים והטייסים במלחמת העולם השנייה בצבא היפני.

הרוח העולה, במאי: הייאו מיאזאקי, משחק (קולות): הידאקי אננו, מיורי טקימותו, הידטושי נישיג'ימה, יפן 2013, 126 דקות. // שירה סובל



כתיבת תגובה