ביקורת סרט: ״ג׳ימי פיקארד״ מרדים

p10240094_p_v8_aaג'ימי פיקארד הוא אמריקאי אינדיאני שנפצע בראשו במלחמת העולם השנייה, וסבל מתופעות מטרידות שכללו כאבי ראש משתקים ועיוורון זמני. הוא נשלח למרכז רפואי בטופיקה, שם שללו הן הפרעות פיזיולוגיות והן הפרעות נפשיות כמו סכיזופרניה, והעלו השערה שאולי ברקע התרבותי שלו אפשר יהיה למצוא את הגורם לתופעות. למרכז זומן ז'ורז' דוורו, יהודי צרפתי-רומני, מטפל מתחיל ואנתרופולוג נלהב, לטפל בג'ימי בלבד. מכיוון שזמנו היה בידו, דוורו העלה על הכתב את כל מה שהתרחש ביניהם, והסרט מבוסס על ספרו "מציאות וחלום". זהו סיפור המפגש ביניהם, השיחות שניהלו והחברות שצמחה ביניהם, וכל זאת על רקע ימיה הראשונים של האנליזה והשונות התרבותית. "ג'ימי פיקארד" הוא, לפיכך, סרט עם פוטנציאל. הבעיה היא בביצוע הכושל, שהופך את הסרט לשעמומון. למען האמת, מעניין יותר לקרוא את הראיון עם הבמאי ולגלות מה התכוון ליצור, מאשר לצפות במוצר המוגמר.

הסרט מקוטע מאוד. רובו קטעי שיחות, וביניהם משובצים פלאשבקים מעברו של ג'ימי וארועים מחייו בטופיקה. אין קשר רציף והגיוני בין הקטעים, וחלקם קצרים מדי ואינם ממצים את עצמם ואת הרעיון שאותו נועדו להביע. כשמגיעים לסופו של הסרט, וג'ימי סוף סוף מחייך לאחר שכאבי הראש כבר אינם פוקדים אותו, לא ברור איך ולמה הגענו לשם. מישהו מזכיר את התובנות שג'ימי הגיע אליהן, אבל לא ברור מהן התובנות האלה. פרט לאמירה אחת מפורשת בהקשר זה, לפיה הכאב הפיזי נובע מחוסר יכולתו של ג'ימי לכעוס על נשים, לא מוצגות תובנות אחרות. אם הן כן מובעות איכשהו, הן מעורפלות, והתהליך שהוביל אליהן אינו ברור. הצופים נדרשים להאמין שההקשבה הנלהבת של דוורו – כשהוא לא עסוק ברומן עם אשה נשואה שצצה יש מאין – היא אמצעי קסם לפתרון בעיות. חבל שתהליך שכנראה עבד במציאות, מפוספס לגמרי על המסך.

כדי לפתור את החדגוניות של קטעי השיחות, הן מצולמות מזיות צילום משתנות: קלוז-אפ, באלכסון מלמעלה, בזוית רחבה מן הצד ועוד. הצילומים האלה לא עושים טוב לסרט. נהפוך הוא: הם נראים מלאכותיים, ממש כמו המבטא הבולט והמאולץ שהודבק לשני השחקנים הראשיים. גם המוסיקה המלווה את הסרט לא נקשרת לעלילה. רוב הזמן זוהי מוסיקה שמתאימה לסרט אימה, והיא יוצרת ציפיות למשברים ולדרמה שלא מגיעים. באשר למשחק המשחק, בניסיו דל טורו כג'ימי ומתיו אמרליק כז'ורז' עושים רושם של שחקנים טובים; ג'ינה מקקי כמדלן, אהובתו של ז'ורז', לעומתם, מפגינה משחק חלש במיוחד, וחבל שהוכללה בסרט, מה גם שהרומן בין השניים לא תורם דבר לעלילה.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

ג'ימי פיקארד / Jimmy P, בימוי: ארנו דספלשן, שחקנים: בניסיו דל טורו, מתיו אמרליק, ארה"ב / צרפת 2013, 117 דקות. // אתי סרוסי



כתיבת תגובה