ביקורת סרט: נטעלי כותבת על "חנה ארנדט"

חנה ארנדט פוסטר הסרט בעבריתאתגר לא פשוט לקחה על עצמה הבמאית הגרמניה מרגרטה פון טרוטה כאשר בחרה לתחום בסרט בן שעתיים סקירה של דמות כה מורכבת ומעוררת פולמוס כחנה ארנדט. במרכז הסרט עומדים דמותה של ארנדט, פילוסופית גרמניה-יהודייה שהיתה תלמידתו וגם אהובתו של הפילוסוף מרטין היידיגר (רומן שהגיע לסיומו עם עליית הנאצים לשלטון ותמיכתו הגלויה של היידיגר בנאציזם), הימלטותה של ארנדט ממחנה מעצר בצרפת לארה"ב (שם דרך כוכבה כפילוסופית והוגה חשובה בתחום הפוליטיקה המדינית), משפט אייכמן ההיסטורי שהתקיים בירושלים ב-1961 לאחר חטיפתו של הקצין הנאצי מארגנטינה ע"י המוסד, סיקורה של ארנדט את המשפט כשליחת המגזין "הניו יורקר" ופרסום סדרת רשימות על המשפט, רשימות אשר בשנת 1963 ראו אור בספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". כן מוצגות בסרט התגובות החריפות להן זכתה ארנדט בעקבות פרסומים אלה – מיהודים, מישראלים, מקולגות ומחבריה הקרובים ביותר. התגובות הקשות מסבירות, בין היתר, מדוע נודתה ארנדט ממדף הספרים הישראלי במשך למעלה מארבעים שנה (ספרה אודות המשפט ראה אור בעברית לראשונה בהוצאת "בבל" רק בשנת 2007, בתרגומו של אריה אוריאל). כל נקודה שמניתי כאן יכולה לעמוד במרכזו של סרט באורך מלא, וגם אז לא ניתן יהיה למצות את הדיון במגבלות הפורום הקולנועי – ולמען האמת, נראה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי למצותו בכל פורום שהוא בשל רוחבן ועומקן של השאלות הפילוסופיות והמוסריות שהוא מעלה אודות הטבע האנושי ובמיוחד אודות שאלת הרוע האנושי.

למרות האמור לעיל, נראה שהסרט בסך הכל מצליח לעמוד באתגר בהצלחה ביחס לציפיות הגבוהות שעמן הגעתי לצפייה בו. הוא סוקר את עיקרי המאורעות במשך ארבע השנים בהן נחטף אייכמן, התקיים משפטו ונגזר דינו, ובתוך כך הוא מציג את חייה של ארנדט במהלך תקופה זו (וגם מביא מספר פלאשבקים קצרים לעברה כסטודנטית לפילוסופיה בגרמניה). ההצגה האישית כוללת גם את הקשר העמוק שלה עם בעלה ועם חבריה הקרובים – בהם יהודים ניצולי שואה, ישראלים, וכן עם הסופרת מרי מקארת'י שהיתה חברתה הקרובה והוגת דעות בתחום המחשבה הפוליטית בעצמה. הסרט מציג בתמצית את עיקרי טענותיה מעוררות הפולמוס, לפיהן אייכמן לא היה מפלצת אנטישמית תאבת דם כפי שהוצג במשפטו, אלא ביורוקרט אפור, בעל כושר מחשבה וביטוי בינוניים (בספרה אודות המשפט היא מצביעה על כך שהוא מרבה להתבטא בקלישאות ואינו מבין את הסתירות שבדבריו), אדם חסר חשיבות או ייחוד עד לרגע שבו "מחיים חדגוניים ללא משמעות וערך, העיפה אותו הרוח אל תוך ההיסטוריה" (שם, עמ' 43), ואשר המיט טרגדיה מזעזעת על קורבנותיו ללא זדון או כוונה מיוחדת אלא בגלל סיבה מחרידה בפשטותה – בגלל שכמו רבים, בחר שלא לחשוב על מעשיו ועל תוצאותיהם. מחשבה כזו, לדעת ארנדט שכתבה גם את הספר המכונן "יסודות הטוטאליטריות", היא תוצר של משטר טוטליטרי, שמטרתו להפוך בני אדם לנושאי משרות ציבוריות וללא יותר מברגים במנגנון המינהלי וכך לשלול מהם צלם אנוש.

טענה נוספת, חריפה לא פחות ובעיני חבריה היהודים אף יותר, היתה טענתה של ארנדט כלפי היודנראט, אנשי ההנהגה היהודית בגטאות ובקהילות היהודיות הכבושות בתקופת השואה, אשר נשאו ונתנו עם הנאצים ושיתפו עמם פעולה – נקודה זו, לדבריה, הועלתה במשפט עצמו כאשר מנהיגים יהודים אלה נקראו להעיד במשפט. לטענתה, בזכות שיתוף פעולה זה מנגנון ההשמדה תופעל באופן יעיל ביותר ותרם ישירות למספרם העצום של הקורבנות – "התפקיד הזה שמילאו המנהיגים היהודים בחורבן עמם שלהם הוא ללא ספק הפרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו", כתבה בספרה (עמ' 127).

הדברים האלה, חדשניים ופרובוקטיביים באותו הזמן, פורשו כהגנה על אייכמן וכביקורת חריפה על היהודים כמי שהיו שותפים פעילים בגורלם האיום. קל להבין מדוע טענות אלה, ובעיקר זו כלפי היהודים, זכו לקיתונות של זעם, בוז, שאט נפש ועלבון עמוק מצד יהודים – במיוחד כשהועלו בשנות ה-60, סמוך כל כך לשואה, כאשר ניצולים רבים עודם חיים את הטראומה הנוראית מדי רגע. אולם גם בימינו הטענה כלפי היהודים עצמם קשה מאוד לעיכול, שכן היא מעמידה את הקורבנות על אותו הרצף יחד עם מרצחיהם. ככל שהטיתי אוזן קשובה לטענתה של ארנדט אודות הבנאליות של הרוע, התקשיתי לקבל את טענתה שמידת אחריותם של המנהיגים היהודים היא היא הפרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו, למרות שאין ספק כי היו בין היהודים גם כאלה שניצלו את המצב הנוראי להפקת תועלת אישית. ובכל זאת – למיטב זכרוני, אפילו פרימו לוי שהציג בכתיבתו את ההישחתות המוסרית של אסירי המחנה בו נכלא (אושוויץ) הקפיד לשמור על היררכיה ברורה בין השניים, תוך שהוא תולה את האשם העיקרי, היסודי, במי שיצר את מצב הדברים הנוראי והמעוות, הם הנאצים כמובן. אין בכך בכדי לדחות את עצם העלאת השאלות אודות שיפוט מוסרי כלפי היודנראט ועסקנים יהודים אחרים אולם כאמור, לטעמי, יש לעשות זאת תוך שמירה על מדרג מוסרי והבחנות ברורות בינם לבין הנאצים. כמו כן, אני סבורה כי טענה זו יכולה להתברר רק בהינתן מרחק זמן מסויים מהמאורעות המחרידים, זמן הבשלה שנדרש לא רק ליחיד אלא גם לחברה שבה הוא חי.

דמותה של ארנדט מוצגת ללא כחל ושרק – כאשה חזקה, חריפה ודעתנית, אשר נעה בין אמונה חזקה (ומעוררת הערכה) בצדקת דרכה לבין יוהרה מסויימת, קרירות וניתוק בין רגש להיגיון (מהבחינה הזו נקטה הבמאית בצעד חכם כאשר הציגה את ארנדט באופן מורכב – קרירה כאשר היא נדרשת להציג את עמדותיה החריגות ולסנגר עליהן גם במחיר פגיעה בקרובים, אך מלאה ברגשי חום ואהבה כלפי בעלה וחבריה, גם אם היא מראה זאת בדרכים בלתי מקובלות). למרות אורכו של הסרט (שעתיים כמעט), הנושא הקשה וכובד השאלות שהוא מעורר, הייתי מרותקת למסך ולא השתעממתי לרגע. עם זאת, אני ממליצה לצפות בסרט במצב עירני, שכן כיאה לסרט אירופי, הקצב שלו עשוי להיתפס קצת איטי בעבור הצופה הממוצע (דבר שמהווה בעיני יתרון, במיוחד בסרט שבו מועלות שאלות פילוסופיות ומוסריות שמצריכות עיכול ומחשבה). השחקנים (ובראשם ברברה סוקווה בתפקיד הראשי) מצויינים ומשכנעים והסרט אינו גולש לרגע למחוזות של קיטש או דרמטיות מוגזמת. הצילומים התקיימו בגרמניה, לוקסמבורג וישראל, ואף נערך שחזור של המשפט במקום בו התקיים – בית העם בירושלים. כמו כן, משולבים בשחזור קטעי צילום אותנטיים מהמשפט. בין חברי הקאסט מופיעים לצד השחקנים הגרמנים והאמריקאים גם שחקנים ישראלים (גד קיינר, שושיק שני, פיני טבגר ועוד).

הרגשתי חוסר מסויים בכל הנוגע להצגת עברהּ של ארנדט בגרמניה, הרקע המשפחתי שלה, יחסיה עם היידיגר ועוד פרטי מידע שיוכלו אולי להסביר כיצד הגיעה למצב בו היא מגדירה עצמה כמי שאינה מזדהה באופן מיוחד עם העם היהודי חרף היותה חלק ממנו וניצולה בעצמה (אם כי הסרט עונה על כך חלקית כאשר ארנדט משיבה לשאלתה של סטודנטית מדוע הגדירה את משפט אייכמן כעוסק בפשעים נגד האנושות ולא נגד היהודים דוקא – ארנדט משיבה שמבחינתה היהודים הם חלק מהאנושות והוצאתם מהגדרה זו היתה בדיוק מטרתם של הנאצים). כמו כן, אין ספק כי השאלות והדיונים הפילוסופיים שמוצגים בספר היא קצה קצהו של קרחון שנידון בהרחבה בספר, וכן בדיונים ובמחקרים מאוחרים יותר אודות אייכמן ומנגנון ההשמדה הנאצי, כמו גם מידת אחריותם של היודנראטים בשואה – על כל אלה ניתן למצוא בהרחבה בספרות הענפה בנושא, ומהבחינה הזו, הסרט בהחלט מעורר רצון לדעת וללמוד עוד על נושאים אלה.

בשורה התחתונה – עבור מי שקרא את ספרה של ארנדט אודות המשפט ו/או מי שקרא את הביוגרפיה אודותיה, הסרט לא יחדש הרבה מבחינה תוכנית, אולם בעבור אותם אלה שלא קראו או שקראו ושכחו, מדובר בסרט מצויין שמספק סקירה תמציתית טובה של האירועים ושל משנתה של ארנדט. כך או כך, בעבור שני סוגי הקהלים הוא מהווה סרט טוב ומעורר מחשבה, כזה שבתום הצפייה בו נשארים עם הרבה שאלות שאף פעם לא מפסיקות להיות רלוונטיות, ולו בשל כך – אני ממליצה מאוד על הצפייה בו.

חנה ארנדט (Hannah Arendt), במאית: מרגרטה פון טרוטה, כתוביות מגרמנית, 2012, 113 דקות. מאמר מאת נטעלי.



כתיבת תגובה