ביקורת סרט: לא צריך להיות צ׳ארלי פרקר כדי ליהנות מ״וויפלאש״

וויפלאשאנדרו (מיילס טלר) חולם להיות צ'ארלי פרקר החדש, נגן הג'אז האגדי, עם כל התהילה והזוהר הנלווים לכך. בארוחת ערב משפחתית הוא מצהיר שלא מעניין אותו ליצור חברויות עם חבריו לכיתה בבית הספר היוקרתי למוסיקה בו הוא לומד תיפוף, אלא להיות טוב מהם, ושבעיניו עדיף למות בגיל 34 כמו פארקר ולהפוך לאגדה מאשר לחיות חיים שלמים מוקף בחברים ובמשפחה אך ללא הגשמה עצמית. אנדרו יעשה הכול כדי להגשים את החלום הזה.

המורה הנערץ על אנדרו, טרנס פלטשר (ג'יי קיי סימונס), הוא מורה מהזן המשוגע, אפילו המטורלל. אם תנגן בקצב לא נכון הוא יותר מעלול להעיף עליך כיסא – אך זאת במידה והוא באמת מאמין בך, ובאנדרו הוא מאמין. הוא גם, במקרה, מחפש את צ'ארלי פרקר החדש, ויעשה כל מה שניתן כדי למצוא אותו. פלטשר מכניס את הסטודנטים שלו למסגרת של לחצים ודרישות מאוד מחמירות, מתוך אמונה שכדי להביא אותם למצוינות ולפריצת גבולות אישיים עליהם לעמוד בדרישותיו ובתחרותיות שהוא יוצר; אך הדרך שבה הוא עושה זאת היא נבזית ברובה.

הסרט התחיל בנימה די מינורית: הדמות של אנדרו לא עוררה בי אהדה גדולה במיוחד, טלר הרגיש לי קצת אנמי במשחקו ובאופן כללי לא הצלחתי להתחבר לעולם שהסרט הציג. אך ככל שהוא התקדם, הקצב התגבר ודברים נהיו קיצוניים, מצאתי את עצמי אוהדת יותר ויותר את דמותו של אנדרו ושונאת יותר ויותר את דמותו של פלטשר. המצבים בהם אנדרו נאלץ לעמוד פשוט מכמירי לב. הוא מתחיל את לימודיו כסטודנט צעיר, השואף להתבלט, כמו כולם, ובמהרה הוא נכנס למערבולת של לחצים המופעלים עליו מצד פלטשר, דבר המוביל אותו להקרבה עצמית טוטאלית ולמצבים מסוכנים. הוא אפילו נפרד מהחברה שלו, כי הוא לא רוצה לפגוע בלימודיו. בסרט עולות שאלות כמו האם יש גבול למרדף שלנו אחר הצלחה? אם בדרך להצלחה אנחנו נאלצים להקריב את היקר לנו, האם זה שווה את המחיר? והאם השאיפה להצלחה לא פוגעת במוסריות ובאנושיות שלנו? אלו שאלות מעניינות וחשובות. בסוף הסרט (ספוילר!) אנדרו מצליח לפרוץ את הגבולות של עצמו – אך הוא עושה זאת כשהוא למעשה חותר תחת הרודנות של פלטשר ומראה לו מאיפה משתין הדג. בלי ספויילרים נוספים, יש משהו עוצמתי בסיום הזה, כשבסצנה האחרונה הוא נכנס למין טראנס של נגינה במסגרת קונצרט בניצוחו של פלטשר, עד כי נראה שהוא על סף שיגעון.

בשורה התחתונה: סרט עוצמתי וסוחף, פלוס שאלות חשובות שיש לשאול על הצלחה; התסריט משובץ בהרבה אזכורים ואנקדוטות על נגני ג'אז שאינן נהירות למי שאין לו ידע בנושא, אבל זה לא פוגם בהנאה. בהחלט שווה צפייה.

וויפלאש / Whiplash, בימוי: דמיאן צ'אזל, משחק: מיילס טלר, ג'יי קיי סימונס, ארה"ב 2014, 106 דקות. // טלי לנקרי



כתיבת תגובה