משוואה עם נעלמת: על העיבוד של דיוויד פינצ׳ר ל״נעלמת״ לג׳יליאן פלין

נעלמת"נעלמת" היה ספר טוב. ספר מעולה, אפילו. העלילה שלו היא שיא הבנאליות: בבוקר יום הנישואין החמישי שלה איימי היפה נעלמת, ועד מהרה החשוד העיקרי הופך להיות דווקא בעלה, ניק, שכעת צריך גם להתמודד עם מציאתה וגם להוכיח את חפותו. נדוש, אבל ג'יליאן פלין הזריקה מרץ מחודש בנוסחה, ובאמצע הספר הכניסה טוויסט ענקי (הראשון בשורה שתמשיך עד סוף הספר) שהפך את כל מצב העניינים על פיו. לא היה אפשר להוריד אותו מהיד. ועכשיו מגיע דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב") ומרים את העיבוד הקולנועי של הסרט, כשאת התסריט כתבה פלין בעצמה. מה יכול להשתבש?

נכון – שום דבר. הסרט זכה לביקורות מהללות והפך לשובר קופות, ובכלל, נראה שכולם סלחו ל"נעלמת" – הספר והסרט – על כך שהוא מותחן ולא ייחסו לו את התדמית הנחותה הכרוכה בז'אנר, וזאת בצדק, מפני שהוא באמת מצוין. מצד שני, הסרט לא הוסיף שום דבר שחוויית הקריאה בספר לא יכלה לספק, אולם כעיבוד קולנועי לספר באורך של חמש מאות עמודים (שמרגישים כמו מאה, אבל עדיין), הוא היה חייב, מן הסתם, להשמיט פרטים מסוימים.

פינצ'ר הוא בחירה מסקרנת ביותר לפרויקט הזה, ואכן, התוצאה הסופית מלוטשת כמו יהלום נוצץ. חוץ מהקאטים המהירים והמעצבנים בפתיח, כל סצנה היא בדיוק באורך הנכון, מצולמת מהזווית הנכונה ונראית כמו שהיא צריכה להראות. הכול מבריק ומושלם ועומד יציב להדהים במקומו. אבל היה אפשר לצפות שהסרט יהיה אפל קצת יותר – כמו בספר, מה שמותח בו הוא ההתרחשויות, ולא האווירה (בניגוד לספריה הקודמים של פלין), וקצת חבל שהנקודה הזו התפספסה.

מתוך הסרט

מצמררת. רוזמונד פייק, מתוך הסרט

לתפקידים הראשיים לוהקו בן אפלק ורוזמונד פייק. בן אפלק נראה כמו בחירה קצת תמוהה, אבל הצפייה מדגימה למה הוא דווקא מתאים לתפקיד: יש לו את הלוק המטומטם הזה שהוא אולי המרכיב העיקרי בדמותו של ניק. המבריקה האמיתית פה היא רוזמונד פייק, שנותנת הופעה מדויקת, חדה ומצמררת. המדיום הקולנועי סלחני יותר כלפי סוגיית המציאותיות של העלילה והסטריאוטיפיות של הדמויות, מה שמחמיא לסרט יותר מאשר לספר, ובכל מקרה, פייק כל כך טובה שלא יהיה לכם פנאי להרהר בכך שבכל שלביה השונים דמותה היא סטריאוטיפ. אתם תהיו עסוקים מדי בלבחון כל תנועה שלה ולהצטמרר מגל קור חולף.

בתור מישהו שקרא את הספר, הסרט לא הצליח למתוח אותי באופן ראוי לציון. בחו"ל הספר יצא לפני כשנתיים, מה שנתן מרחב התקררות לרושם שהוא השאיר ואפשר אולי לשכוח את הפרטים הקטנים שלו, אבל בישראל הוא יצא רק לפני חודשיים, והכול עדיין טרי בראש. (מקרים בהם עיבודים מהז'אנר הזה מצליחים למתוח באמת למרות שסופם כבר ידוע הם נדירים אבל קיימים, כמו למשל בסרטי "משחקי הרעב"). מי שעדיין לא יודע מה צפוי לו בוודאי יימתח כהוגן, אבל הקריאה בספר עדיין הרבה יותר מבדרת. מכיוון שעל כתיבת הספר והתסריט אמונה אותה הכותבת, הסרט מאוד נאמן לטקסט המקורי, אבל מכורח הנסיבות אי אפשר היה לדחוס אליו את כל הפרטים הקטנים, ובמקרה הספציפי של "נעלמת" הפרטים הקטנים שמסתדרים בסוף לפאזל מושלם הם מה שעשו אותו לכל כך מספק. בכל מקרה, האובדן הגדול היחיד בעיבוד שבאמת חבל עליו הוא הסוף. פלין בחרה בסוף אמיץ למדי עם מסר מרענן, ובסרט הסוף הזה אמנם מהווה את נקודת הסיום גם כן, אבל המשמעות שלו לא מובנת – וכאן הרי טמון כל העוקץ. צופה שלא קרא את הספר לא יבין את מה שהספר רצה לומר (וגם יפספס משפט מחץ רצחני שמופיע בעמוד האחרון ואיכשהו לא הופיע בתסריט), וחבל.

כך או כך, "נעלמת" הוא ממש לא סרט גרוע; הוא עשוי מושלם, הוא בנוי על סיפור מצוין, ו150 הדקות שלו עוברות מהר מאוד. זה פשוט שהוא לא מוסיף שום דבר שהספר לא היה יכול להציע, אלא רק גורע – מעט מאוד אמנם, אבל החשבון הסופי עומד לחובתו ולא לזכותו.

נעלמת / Gone Girl, בימוי: דיוויד פינצ'ר, משחק: בן אפלק, רוזמונד פייק, ארה"ב 2014, 149 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה