החיים חולפים לך מול העיניים: על ״התבגרות״, סרטו החדשני ורחב ההיקף של ריצ׳רד לינקלייטר

התבגרות"התבגרות" היה סרט גדול עוד לפני שעשייתו בכלל הושלמה. ריצ'רד לינקלייטר (54) כבר כבש אותי עם טרילוגיית "לפני הזריחה" ברמה טוטלית כל כך שהייתי מוכן לקבל ממנו כל דבר שרק יסכים להוציא, אבל פרויקט ענק שצולם בחלקים לאורך תריסר שנים, עם אותם השחקנים וללא תסריט מוכן מראש? וואו, זו חתיכת הפקה. רק תחשבו על זה: מה אם אחד השחקנים היה מעורב באמצע בתאונת דרכים? או אם היה מבקש לצאת מההפקה? איך מצלמים לאורך 12 שנים כך שהתוצאה הסופית תהיה בעלת נראות זהה חרף השינויים הטכנולוגיים? ואיך לעזאזל משכנעים מישהו לשים כסף על הפרויקט התמוה הזה? תשובות אפשר למצוא מפוזרות ברחבי הרשת (כאן למשל) ובראיונות עם לינקלייטר, אבל זה אפילו לא הנושא המרכזי. כי מעבר לכך ש"התבגרות" הוא פרויקט קולנועי בסדר גודל שלא נראה מעולם, הוא גם סרט מצוין.

מי שציפה ממנו להיות מסמך תיעודי או לפחות קרוב למציאות, סימן שלא הכיר כמו שצריך את הבמאי. נכון, מייסון (אלר קולטריין) הוא ילד רגיל לגמרי: הוא הולך לבית הספר, ואז לתיכון, ואז לקולג'; יש לו חברה רגילה, ותחביבים רגילים; הוא יוצא למסיבות רגילות, ומבקר בכל סצנות הנעורים המסורתיות. הוא לא עושה שום טעות גורלית, הוא לא מסתבך בצרות, והכי הרבה אקשן שיש לו בחיים זה מעברי הדירה התכופים עקב חיי האהבה הלא-עקביים של אמו (פטרישה ארקט) והמאהבים שלה. קולטריין עצמו, אגב, חונך בחינוך ביתי, אבל בסרט הוא תלמיד מן השורה. בנוסף, חלק מהתסריט מבוסס על חוויות הילדות האמיתיות של הבמאי ושל השחקן הראשי.

עם זאת, "התבגרות" הוא לחלוטין מוצר קולנוע אמריקאי – והאמת היא ש(כאן) זה פשוט נהדר. כבר בטרילוגיית "לפני" לינקלייטר הוכיח כמה מענגת יכולה להיות הצ'יזיות, וגם פה הוא עושה שימוש מושכל בקלישאות הנכונות, בזמן הנכון, במינון הנכון ובסדר הנכון. זה לא סרט שרוצה להיות מציאותי. אבל זה ממש לא משנה. משכר פשוט לשקוע בעולם הזה למשך שלוש שעות ולחוות את ההתבגרות מחדש.

כחלק מהקונספט (וכמו החיים), הסרט חסר נרטיב ברור; הוא מרוצף נקודות שיא קטנות לאורכו, אבל לא מתקדם למקום כלשהו – וזה מצוין. (ועדיין, בקלות הייתי מכנה את התסריט בתואר ״מדויק״.) בכלל, לאורך כמעט כל זמן ההקרנה (הלא קצר) הייתי עם חיוך על הפנים (הוא מצחיק הרבה יותר משהיה ניתן לצפות), והוא עף לפני שהספקתי לתהות אם להציץ בשעון או לא; אז הסירו דאגה מלבכם.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

ולאחר שהשקטנו את החששות, בחזרה לנושא: למרות שאנחנו מלווים אותו במשך שלוש שעות / 12 שנים, מייסון עדיין נשאר דמות די סתומה בעינינו (באופן כללי, הסרט ממעט לתת הסברים). אנחנו יודעים איך הוא נראה במשך רוב השלבים של חייו; אנחנו יודעים עליו כל מיני פרטים קטנים וחסרי חשיבות (לכאורה?); ועדיין, אנחנו לא ממש מכירים אותו. כמו העניין עם התסריט חסר השיאים, גם את הנקודה הזו, והרבה אחרות, ניתן לפרש באופן מטאפורי. ולצד האפשרות הזו, בגזרת האקסטרות יש לנו גם רגעים מסוימים של פואטיקה מענגת או של אמת מבריקה; תהיות שהייתם בטוחים שרק אתם תהיתם לגביהן, או אבני דרך קטנות שיכולות ברגע לזרוק אותנו לבחינה רטרוספקטיבית של חיינו עד כה. עוצמתי במיוחד היה הרגע – שעוצב אומנותית, אגב, כמו כל הסרט, בטבעיות מוחלטת, בלי דרמות מיותרות – בו מייסון אורז לקראת המעבר המדובר לקולג', ואמו פתאום נשברת בבכי, מבינה לרגע את המהירות שבה החיים רצים (לידה, גן, יסודי, תיכון, קולג', היא בטוחה שהתחנה הבאה היא הלוויה שלה). I thought there would be more, היא אומרת; היא לא בוכה מהתרגשות על המעבר של בנה לקולג', אלא על תחושת ההחמצה בחייה שלה. מייסון, שנמצא כרגע בשלב רב-חשיבות משל עצמו, לא נותן את דעתו לרגע המטלטל שעובר על אמו, זורק מילת ניחומים, והחיים פשוט ממשיכים. הסרט מתמקד בו (ואנו לא חוזרים יותר לאמא), אבל מדי פעם מזכיר לנו שגם לסובבים שלנו יש חיים ומשברים משל עצמם – וחוזר מייד לעניינו, מדגיש את העצבות שבכל זה.

לא ציפיתי לפחות מלינקלייטר – סרט בממדים ענקיים שעדיין מרגיש כל כך אישי, אמיתי אך מעוצב, מרגש ומצחיק וכובש ועובר בשנייה (כמו החיים, כבר אמרנו?), שמציג סיפור חיים קטן ומעביר בעזרתו כמה פואטיקה ורגש אפשר למצוא בחיים נורמטיביים לחלוטין, וכמה גדולים הם הרגעים הקטנים שמהם החיים שלנו עשויים. סרט יוצא מן הכלל, והפעם באמת.

התבגרות / Boyhood, בימוי: ריצ'רד לינקלייטר, שחקנים: אלר קולטריין, פטרישה ארקט, אית'ן הוק, ארה"ב 2014, 166 דקות. // דור בביוף



תגובה אחת

  1. […] שניות בדיוק, אבל גם המשבר של פטרישה ארקט בסוף של "התבגרות" קיבל זמן מסך של שניות בודדות – ועדיין ריסק את הלב […]

כתיבת תגובה