זה ייגמר בדם: ״חיית הלילה״ הוא סאטירה רחבה יותר משחשבנו

לא, הוא לא ערפד, אבל הוא בהחלט מחפש דם. פוסטר הסרט

לא, הוא לא ערפד, אבל הוא בהחלט מחפש דם. פוסטר הסרט

לו בלום הוא גבר עני, מפוקפק ובעל אומץ ותושייה, המחפש עבודה בכל תחום שהוא ובינתיים מתפרנס מגניבות קטנות. לילה אחד הוא נוסע בכביש המהיר ומגיע בטעות לזירת תאונה, עליה עטים גברים חמושים במצלמות גדולות המתקרבים לקורבנות – או למה שנשאר מהם – הרבה יותר מהרצוי. הגברים האלו, מסתבר, הם צלמי עיתונות, ואת עבודתם תראה מחר חצי אמריקה במהדורת חדשות הבוקר. עיניו של לו, אופורטוניסט מצוי, נפתחות, והוא מחליט להיכנס בעצמו לתחום. הצעד הראשון שלו הוא הפשוט וההכרחי ביותר – לקנות מצלמה ומכשיר בעל גישה לתדרי הרדיו של המשטרה. בהמשך הוא גם שוכר לעצמו עוזר חסר כל כישורים, והשניים מתחרים בשאר הקולגות שלהם מי יגיע ראשון לזירת האירוע ויצלם את התמונות העסיסיות ביותר – אם ברכילות היעד צבוע צהוב, בעיתונות הפשע הוא צבוע אדום. כל העסק חובבני לחלוטין – אבל לו מתייחס אליו בשיא הרצינות, ואף מצליח לקשור קשרים עם רשת חדשות לוס-אנג'לסית קטנה, ובמיוחד עם המנהלת המבוגרת-אך-מטופחת שלה, המתרשמת במיוחד מחומריו, שמקפיצים את הרייטינג לגבהים חדשים. אלא שככל שהעסק ממשיך להתגלגל, כך האתיקה המקצועית הקלושה ממילא של לו מיטשטשת, והוא חוצה את הקו בין מתעד ליוצר.

מנקודת הפתיחה הראשונית של הסרט אפשר היה לפתח את העלילה לתוך כל תחום שהוא – מהמחשבים ועד האומנות. בצפייה פשטנית נראה שהוא סאטירה על העיתונות העצמאית, אבל האמת היא שהוא סאטירה באותה מידה כלפי כל תחום, והשאלה האמיתית היא במי לתלות את האשם בסיטואציה שהוא מציג. מצד אחד, כל הדמויות בסרט הן נואשות – לו נואש לכסף (ואולי גם למשהו אחר?), מנהלת חברת החדשות נואשת לחומרים טובים – והבסיס של הנואשות הזאת, שמביאה אותם אל מעבר לסף האי-מוסריות, הוא הצורך לשרוד. כדי לשרוד צריך כסף, ובשביל כסף צריך למצוא עבודה ולשמור עליה, וכדי לשמור עליה צריך להיות הכי טוב בתחום שלך, או לפחות לפעול בקיצוניות על מנת לנסות ולעקוף את המתחרים. המציאות הכלכלית של היום היא לא רק דורסנית בכיוון מלמעלה-למטה (התאגידים והממשלות שרומסים את האזרח הפשוט), אלא גם בין האזרחים הפשוטים לבין עצמם, כמעט כמו בטבע. מצד שני, יכול להיות שהסרט הוא עקיצה שנונה על הנואשות הנפשית יותר להיות השאפתן ביותר, המוצלח ביותר, זה שהכסף בשבילו הוא סמל סטטוס ולא אמצעי מחיה גרידא – כלומר, התקווה הפתטית להשיג גרסה כלשהי של החלום האמריקאי.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

עם זאת, הסרט לא מותיר מקום לספק באשר לדמותו של לו: הוא איננו אדם רגיל. לשונו חלקלקה, גבוהה ומתפתלת, למרות שאין לו השכלה רשמית; תושייתו רבה, על סף האופורטוניסטית, והוא מאמין גדול בכך שהמטרה מקדשת את האמצעים. לקראת הסוף אפשר אפילו לומר שהוא מוצג כסוג של פסיכופת, משוגע לדבר, לא ברור אם מתוך תשוקה לדבר עצמו, היסחפות בלתי נשלטת למערבולת שאפתנות מזעזעת – או באמת מתוך רצון לבסס את מעמדו החברתי-כלכלי.

ג'ייק ג'ילנהול ("זודיאק", "דוני דארקו") מגלם את לו באופן מדויק, סוחף ומפחיד, ורנה רוסו ("התפרצות", "כופר") כאשת חברת החדשות עובדת מעולה לצדו. שניהם מובילים את הסרט ביד בוטחת ככל שהקצב הולך ועולה בהדרגה, משדרג את הסרט למעמד של לא פחות ממותחן, המשאיר את הצופים לא בטוחים מה הם רוצים שיקרה הלאה, אבל בהחלט להוטים לגלות. האווירה האפלה מעוצבת כהלכה ומתאימה להפליא, ומאוזנת עם נגיעות של הומור שחור. הנקודה הגרועה היחידה בסרט היא הפסקול, שלפעמים הולך רחוק מדי עם בניית רגעים מותחים או מרגשים ונשמע כמו פארודיה על פסי-קול. התסריט – גם הוא מאת דן גילרוי ("זהות גנובה", "מעבר לכל חלום"), שזהו הסרט הראשון (!) בביומו – מספיק אפקטיבי גם בלעדיו.

מה שיפה בסרטים מהסוג הזה הוא שהם בונים את עצמם לקראת הסוף, שחשוב לא רק מבחינה עלילתית, אלא גם מבחינת המסרים – ולמרות ש"חיית הלילה" נוטש קו עלילה מעניין שיכל להתפתח קצת יותר ממש לפני הסוף, אי אפשר לומר עליו שהוא מתפחדן ברגע האחרון. אולי הוא פארודיה על עולם העיתונות, אולי דוגמה מוקצנת לתוצאות האפשריות של מצוקה כלכלית אצל טיפוסים חלקלקים במיוחד, אבל אולי הוא בעיקר הצגת גרוטסק על דמות ספציפית מאוד – השאפתן חסר הרחמים שספרי העזרה העצמית מלמדים אותנו להיות, או שמהווה, בעצם, את הגשמת אחד מהחלומות האמריקאים. ועם כל כמה שזה דיוקן ספיציפי מאוד, אולי הוא דווקא לא כזה נדיר.

חיית הלילה / Nightcrawler, בימוי: דן גילרוי, ארה"ב 2014, 117 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה