ביקורת סרט: ״כשערב יורד על בודפשט או מטבוליזם״ הוא ניסוי שהשתבש בדרך

וכאילו שמישהו גם ככה ירצה לראות את הסרט הזה, הפוסטר הלועזי היפה שונה בגרסתו הישראלית לאחד הפוסטרים היותר מכוערים ולא מפתים שראינו

וכאילו שמישהו גם ככה ירצה לראות את הסרט הזה, הפוסטר הלועזי היפה שונה בגרסתו הישראלית לאחד הפוסטרים היותר מכוערים ולא מפתים שראינו, והטריילר החמוד שונה לאחר, מפתה הרבה פחות גם הוא

"כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם", כפי שאפשר להבין מהכותרת שלו, הוא סרט שהאנשים הלא נכונים פשוט יצאו ממנו באמצע. סרט הארט-האוס החדש של הבמאי הרומני קורנליו פורומבויו ("שם תואר: משטרה") הוא יצירה מוקפדת ומינימליסטית שמתקדמת באיטיות מדהימה, אם בכלל מסתכלים עליה כעל יצירה שמתקדמת לאנשהו. היא צולמה ב35 מילימטר (ולא בצילום דיגיטלי) ב18 שוטים בלבד, שכל אחד מהם, מתוקף המגבלה הטכנית, מוגבל באורכו לעד 11 דקות, אך עדיין לוקח את הזמן שלו. החלקים המעניינים של הסרט הם בלאו הכי דיונים ארוכים על נושאים שלא קשורים לעלילה, אבל גם בדקות השלמות בהן אנו צופים בדמות מעשנת סיגריה או מחכים לדלת שתיפתח הבמאי לפחות רוצה שנחשוב שהושקעה מחשבה רבה.

בסצנת הפתיחה של הסרט במאי (בוגדן דומיטרצ'ה, ששיחק ב"בן יחיד") מודיע לשחקנית שלו (דיאנה אברמוט) שמחר הם הולכים לצלם סצנת עירום שלה. בהמשך יתברר שמערכת היחסים של השניים היא קצת יותר ממקצועית גרידא, ושיכול להיות שלעובדה שנשארו שבועיים בלבד לצילומים השפיעה על החלטתו של הבמאי לצלם את הסצנה הזו, אבל כרגע היא פשוט אומרת שהיא מסרבת להופיע בסצנה הזו אלא אם כן היא מוצדקת, ואז השניים עוברים לפטפט על שיטות צילום קולנועיות למשך שאר הדקות שנשארו לסצנה. בסצנה אחרת, הטובה ביותר בסרט, הדיון שלהם ממשיך, רק בתחפושת: השניים יושבים במסעדה ודנים ארוכות בשאלה האם השימוש של הסינים בצו'פסטיקס השפיע על האוכל שלהם, ומנגד, האם השימוש של האירופאים בסכו"ם הוא בעל השפעה גם הוא. המטאפורה ברורה: כמו שטוען הבמאי, הצורה משפיעה על התוכן, וקולונעית, שיטת הצילום משפיעה על אופי התוצאה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

היה אפשר לחשוב ששאר הסרט יעבור גם הוא בנעימים בשיחות חסרות מטרה המשתמשות בכל דבר בעולם בערך כמטאפורה כלשהי לקולנוע, אבל בין שתי סצנות השיחה שהוזכרו למעלה וסצנות נוספות בהן הבמאי והשחקנית מתאמנים על הסצנה הנוספת בסרט ישנם הרבה מאוד רגעים מתים בהם אנחנו פשוט מחכים שיקרה משהו. אני, למזלי, הצטיידתי מראש במלאי מורחב של סבלנות לפני הכניסה לקולנוע, והנראות הנעימה של הפריימים עזרה לי להעביר את הזמן בנעימים, בהחלט, אבל אנחנו עדיין מדברים פה על להעביר את הזמן בזמן שאנחנו מחכים שיקרה משהו בסרט. (העירום היחיד שתראו כאן, אגב, הוא שנייה וחצי של שדיה החשופים של השחקנית – שהופעתם, באופן אירוני, דווקא לא ממש מוצדקת.) בהתחלה הוא מתמקד בדיונים החביבים בהחלט שלו, אבל בחציו השני נראה שהוא מפלרטט עם הרעיון לפתח איזושהי עלילה, וזה סתם מקרטע ומיותר. האופן בו הוא ממעט בפרטים כך שאפשר לפרש כל דבר במגוון אופנים (למשל, אם הבמאי באמת חולה או רק מזייף, או באמת מאמין שיש חשיבות עצומה לפרטים הקטנים בסצנה שהוא מתרגל עם השחקנית או רק רוצה למשוך את הזמן – כל ביקורת ברשת טוענת משהו אחר) חביב, אבל הסרט לא מנסה ליצור שום דבר קוהרנטי כך שהוא די מיותר. בסופו של דבר, זהו סרט שאפשר לטעון שהוא על קולנוע, ואפשר גם לטעון שהוא על מערכות יחסים (הסרט מקפיד מאוד בניואנסים בנושא הזה), אבל בשורה התחתונה הוא יצירה אקספרימנטלית בעלת פוטנציאל שכמכלול היא די משעממת.

כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם, בימוי: קורנליו פורומבויו, שחקנים: בוגדן דומיטרצ'ה, דיאנה אברמוט, מיכאלה סירבו, אלכסנדרו פפאדופול, רומניה וצרפת 2013, 89 דקות. 



כתיבת תגובה