ביקורת סרט: "תרז", סרטו החדש של קלוד מילר בכיכובה של אודרי טוטו, לא מצליח לשכנע

תרז פוסטר הסרט בעבריתהמאמר עשוי להכיל ספוילרים.

תרז, בת למשפחה אריסטוקרטית בצרפת של תחילת שנות העשרים, נישאת לברנאר, אריסטוקרט אף הוא, שיועד לה עוד בהיותה ילדה. בפרסומת לסרט נאמר: "מרומן אצילים גולש הסרט לסיפור של ניסיון רצח, של אשמה, של עוצמה נשית ושחרור, המגיעים בדרך נועזת ולא צפויה". אין ספק שזה מה שהסרט מנסה לומר. האם הוא מצליח? לדעתי, לא.

מסקרן אותי לקרוא את הספר שעליו מבוסס הסרט – "תרז דסקרו" מאת פרנסואה מוריאק. מהיכרותי עם הסופר, הוא הופך כל אבן בנסיון לחקור את נפש גבוריו. אי אפשר לתרגם חקירה שכזו לסרט, ואולי כאן שורש הבעיה.

הסרט נפתח בסצנה מילדותן של תרז ושל אן, חברתה הטובה שהיא גם אחותו של ברנאר. התמונה שופעת צחוק ושמחת חיים, ועומדת בניגוד לכל מה שבא אחריה. למרבה הצער הסרט (הקטוע מדי בשלב זה) לא מנסה להסביר את הפער שבין השמחה ההיא לקדרות הבוגרת. בסצנה השניה בסרט תרז המאורסת מטיילת שלובת זרוע עם ברנאר, והיא מדברת בכובד ראש, ולכאורה מרצונה החופשי וללא התנגדות פנימית, על התועלת שבנישואיהם (איחוד נכסים), ועל היות טובת המשפחה מעל הכל. היא מחייכת, נראית שלמה עם עצמה ועם חייה. לא ברור איך הפכה הילדה החופשיה ברוחה לבוגרת המקובעת במוסכמות. מן הסתם, התבגרות טבעית. יחד עם זאת נזרק רמז לגבי היות השינוי הזה לא לגמרי רצוי, והיא לא לגמרי שלמה אתו, כשהיא אומרת שהיא רוצה להנשא לברנאר כדי לשים סדר במחשבות המתרוצצות במוחה.

מכאן הכל הולך ומדרדר. תרז הופכת קודרת יותר ויותר, ומפנה כוחות הרס כלפי כל הסובבים אותה. היא בוגדת באן, מזניחה לגמרי את בתה, מחבלת ברכוש המשפחה, פוגעת בבריאותו של ברנאר עד כדי סיכון חייו, וכשהמשפחה תופסת סוף-סוף מה מתרחש מתחת לאפה ומענישה אותה, היא מפנה את כוחות ההרס כלפי עצמה, עד שהיא כמעט מתמוטטת פיזית.

הסרט מנסה להעביר אמירה על השפעת השעמום והחנק שבמוסכמות על נפשה של אשה צעירה, שכנראה לא מסוגלת ללכת בתלם. בפועל הוא מביא את סיפורה של אשה מעורערת מלכתחילה, ואת הדרכים שבהן היא נותנת לנפשה המסוכסכת לפגוע בכל מי שסביבה. היו לה ברירות (מדובר בשנות ה-20 של המאה ה-20, לא בתקופות חשוכות יותר), והיא בחרה ברעה מכולן. עוצמה נשית? לא בסרט הזה. אין בסרט שום תהליך של הגשמה עצמית, של שחרור, של אמירה אישית ועצמאית של האשה. בשום שלב היא לא עושה דבר חיובי מיוזמתה, לא מתמרדת באופן שיביא לה תועלת אמיתית, אפילו לא מנצלת את ההזדמנות לחוות שינוי באמצעות אן. בסופו של הסרט היא זוכה לשחרור ולסוג של גאולה, אבל היא לא משיגה אותם בעצמה – בעלה הוא שמבין שאין טעם להחזיק אותה מנודה ומדוכאת רק כדי לשמור על חזות חיצונית מושלמת של המשפחה: בניגוד לאופיו ולחינוכו ולכל מה שהוא מאמין בו, הוא נותן לה חופש לפרוח בסביבה חדשה. אם כבר, זהו סרט על עוצמה גברית, לא כזו שמוקנית מכוח היותו "המין החזק", אלא מתוך גדלות נפש.

אודרי טוטו משחקת יפה אשה קשת לב, חמורת סבר, שלא באמת יודעת איך לנהוג ומה לעשות עם עצמה. אם היא אמורה לעורר רחמים, היא כושלת במשימה. לעומת זאת היא מצליחה ליצור דמות שמעוררת לתגובה רגשית של הצופים כלפיה (כל אחד ורגשותיו הוא), וכל הכבוד לה על כך. נהניתי גם מהמשחק המאופק של ז'יל ללוש המגלם את ברנאר. הוטל עליו לשחק דמות שאמורה לעורר אנטי, והוא הצליח ליצור דמות סימפטית שאפשר להבין יפה מה מנהל אותה.

הסרט נאה מאוד חזותית. צילומי החוץ מוצפי האור יפיפיים, והניגוד בינם ובין צילומי הפנים, שהם עצובים ומציגים גוונים כהים וקודרים, מדגיש יפה את הניגודיות שאמורה לעמוד בבסיס הסרט, בין האפשרויות שמחוץ למסגרת לחנק שבתוכה.

בשורה התחתונה: אני לא ממליצה ולא לא-ממליצה על הסרט. יכול להיות שהוא יגע ללבם של צופים אחרים, אבל בעיני היה חסר לו מאוד עומק נוסף. יחד עם זאת, הוא גרם לי להרהר בו, ולהתווכח בלב עם התסריטאי ועם הדמויות, ואני אוהבת סרטים שלא מתפוגגים מיד עם סיומם.

תרז, Therese Desqueyroux, צרפת 2012, בימוי: קלוד מילר, 110 דקות. מאמר מאת אתי סרוסי.



כתיבת תגובה