ביקורת סרט: היצ'קוק

3967

לעתים משתלם להיכנס לאולם הקולנוע עם ציפיות נמוכות ולצאת ממנו מרוצים יותר: זה היה המקרה עם "היצ'קוק", סרט עם שם מפוצץ שנתן לקהל – ובעיקר למבקרים, כך נדמה – את הרושם שהוא מלווה את הבמאי המהולל בתקופה בה ביים את סרטו המעולה (והידוע) ביותר, "פסיכו". למעשה מדובר בסרט חצי ביוגרפי שמתרכז בעיקר במערכת היחסים בין אלפרד לאשתו אלמה בצל האובססיה האומנותית של היצ'קוק; לי היה די ברור שאני הולך לקבל סרט דרמה נעים חף מרגעי מתח שמתרכז ברקע האישי של הגיבור מאשר בסרט שהוא מביים, ולכן לא התאכזבתי – ואפילו הופתעתי לטובה.

השנה היא 1959, ומשום מה אולפני "פאראמאונט" מסרבים לממן במלואו את הסרט הבא של הצי'קוק אחרי "מזימות בינלאומיות" שהפך להצלחה מסחרית. הבמאי מחפש אחר רעיון טוב לסרט, ומחליט ללכת על עיבוד לספרו של רוברט בלוך, "פסיכו", שנכתב בהשראת הפרשה של הרוצח הסדרתי אד גיינס. אבל הסרט מתרכז בעיקר במה שקורה מחוץ לסט: אלמה, אשתו של היצ'קוק שהייתה שותפה מלאה בעשיית סרטיו, מרגישה שהיא לא מקבלת מספיק קרדיט על עבודתה ומתחילה להיפגש עם ידיד בשם וויטפילד קוק למען עבודה משותפת על תסריט. בעלה חושד שיש משהו לא הולם ביחסים האלה, ויחד עם העיסוק הקדחתני שלו בסרטיו והאובססיה לשחקניות הראשיות שלו, חייו מצליחים להעביר אותו מעט על דעתו.

לא מדובר בסרט עמוק – הוא היה יכול לחדור אל רבדים מורכבים הרבה יותר, להציג את הקונפליקטים שהיצ'קוק נתקל בהם על כל הבעיתיות שלהם ולא רק כאנקדוטות קומיות (על בעיות הצנזורה עם "פסיכו", למשל) – אבל לא צרם לי ליהנות משעה וחצי של בידור קולנועי עשוי טוב. אנתוני הופקינס משעשע בתפקידו כהיצ'קוק (הדוניסט נפוח, בשורה התחתונה, ועדיין מעורר אמפתיה) למרות שטווח הבעות הפנים שלו זהה לזה של כריסטין סטיוארט מ"דמדומים", כלומר כשל אגרטל חרציות; הלן מילר מקסימה כאלמה, סקרלט ג'והנסון מהממת כתמיד כג'נט לי, וכך גם שאר שחקני המשנה שדומים להפליא לדמויותיהם במציאות ומשחקים ברהיטות משעשעת (גם אם מעט מודעת לעצמה לפעמים).

את הביקורות על התסריט אני לא מבין – "היצ'קוק" הוא סרט הוליוודי, לא ריאליסטי, וברור לחלוטין שהשיחים המוצגים בו לא מתיימרים להידמות לשיחים שיכולים להתרחש במציאות. הם הרבה יותר מדי שנונים בשביל זה; התסריט הצליח לשמור חיוך מתענג על הפנים שלי לאורך כל הסרט.

"היצ'קוק" יכול להיות סרט טלוויזיה מעולה או סרט קולנוע מבדר, ולמרות שהוא לא עמוק, מורכב או מציע משהו מעבר לשעשוע, הוא בהחלט בידור קליל וכיפי.



כתיבת תגובה