ביקורת סרט: ״פוקס קצ׳ר״ ממש לא ראוי לאוסקר

פוקס קצ׳ר פוסטר הסרטהנטייה ההוליוודית לסרטים מבוססי סיפור אמיתי היא ידועה ונפוצה, וכשזה מגיע לסרטי ספורט, כבר אפשר לקרוא לזה חולשה. בנט מילר הוא במאי בעל רקורד קצר יחסית, שבאמתחתו רק שלושה סרטים. שלושתם סרטים ביוגרפיים, ושניים מהם – מאניבול והנוכחי, פוקס קצ'ר – הם סרטי ספורט ביוגרפיים. לנוכח רפרטואר כזה מתבקש לצפות ממנו לאיזושהי מיומנות בבואו ליצור סרטים מהז'אנר הזה, אך פוקס קצ'ר אינו מעיד על דבר כזה.

הסרט מספר את סיפורו של האלוף האולימפי בהיאבקות מארק שולץ (צ'אנינג טאטום), ושל שתי מערכות היחסים המשמעותיות בחייו: האחת עם אחיו הגדול והמנטור שלו דייב (מארק ראפולו), אף הוא אלוף אולימפי בהיאבקות, איתו יש לו יחסי קרבה אך גם קנאה ותחרותיות, כמתבקש ממצב בו שני אחים עוסקים באותו ענף; השניה היא עם ג'ון דו פונט (סטיב קארל), המיליונר שאימץ את מארק והפך לספונסר ולמאמן שלו. אולם ג'ון לא רק תומך כספית במארק, אלא ממש מאמץ אותו לביתו ונותן לו מקום מגורים באחוזתו המפוארת. מארק כמובן קופץ על המציאה כשהוא מבין שזה מה שיכול להביא אותו להיות המתאבק מספר אחת, כפי שהוא חולם להיות. אולם בהמשך מתברר שג'ון אינו הספורטאי היחיד בו ג'ון תומך, אלא חלק מקבוצה די נכבדת של מתאבקים הגרים ומתאמנים באחוזתו של ג'ון. אז מה יכול להיות האינטרס של ג'ון לתמוך בכל כך הרבה ספורטאים כשספק אם יראה מזה רווח כלכלי כלשהו?

כפי שג'ון מציג זאת, זה מגיע מפטריוטיות. הוא מצהיר כי הוא רוצה להחזיר לספורט האמריקאי את התהילה שאבדה לו ולהעניק לאמריקה את הניצחונות שהיא זקוקה להם כאומה (שזהו בעצם רמז לירידה של ארה"ב מגדולתה ומעוצמתה כמעצמה, הזקוקה לניצחונות כאלו כדי להחזיר את כבודה), אך עם התקדמות הסרט אנו למדים שאלו אינם פני הדברים ומתחת לפני השטח מסתתרת אישיות מוזרה בעלת תאוות כוח גדולה.

צ׳אנינג טאטום וסטיב קארל, מתוך הסרט

צ׳אנינג טאטום וסטיב קארל, מתוך הסרט

המניעים של הדמויות יכלו בהחלט ליצור סרט מעניין, אך הבעיה של "פוקס קצ'ר" היא בתסריט ובביצועי המשחק. מארק, גיבור הסרט, הוא דמות מגושמת וחסרת כל תחכום, הנגררת אחרי שיגעונותיו של ג'ון מבלי לחשוב פעמיים, מה שפוגע ביכולת להזדהות עמו. ג'ון, מצדו, מאופק מדי, מימיקות הפנים שלו קפואות ודיבורו מונוטוני. אותי אישית הוא כמעט הרדים. אני מבינה את כוונתם של הבמאי והשחקן ליצור דמות שהחזות המאופקת שלה היא אנטיתזה לפנימיות המעורערת שלה, אך החזות פה היא רועץ לפנימיות. פה ושם יש הבלחות של מוזרויות מצד ג'ון, היוצרות סצנות מעניינות, אך הן לא נבנות ומתעצמות וכשסופו המפתיע של הסרט מגיע, זה מרגיש שהוא מגיע משום מקום.

מפריעים אף יותר מהמשחק הם הדיאלוגים, הנשמעים מגושמים ובלתי אמינים, כאילו נכתבו לרובוטים ולא לבני אדם. התסריט, עם כל הפוטנציאל הגלום בסיפור עליו הוא מבוסס, פשוט לא מצליח לחדש, לסקרן ולספר את הסיפור הזה על החלום האמריקאי שסופר כל כך הרבה פעמים בעבר, על כסף וכוח וכיצד הם מביאים להתרסקותו של הפרט ושל אומה שלמה, למרות שהוא ממש רוצה – והפספוס הזה מוריד איתו מטה את כל הסרט.

פוקס קצ'ר / Foxcatcher, בימוי: בנט מילר, ארה"ב 2014, 130 דקות. // טלי לנקרי



כתיבת תגובה