חילול הקודש: ההומור השחור מציל את ״וינסנט הקדוש״ מעצמו

וינסנט הקדוש פוסטר הסרט"וינסנט הקדוש" (למה לא פשוט "סנט וינסנט"?) אמנם מתהדר בקאסט מרשים, אבל יכול היה בקלות להידרדר לקיטשיות שתחרב אותו; צפייה בסרטים כאלה, במידה והם מתחילים כמו שצריך, היא המתנה דרוכה לרגע הבלתי נמנע שבו זה יקרה והכיף ייהרס, המהולה בתקווה הולכת ומתגברת שאולי הסרט יצלח את עצמו בשלום. אחרי התחלה לא רעה, סרטו הראשון של תיאודור מלפי אמנם קצת מתקרב לשוליים פה ושם, אבל לגמרי נשאר על דרך המלך.

לאחר שנים שלא ראינו את ביל מארי מככב בתפקיד ראשי הוא חוזר כאן כוינסנט, פנסיונר עצלן, עצבני ואנטיפת שמוצא את עצמו משמש כבייביסיטר של אוליבר, בנה של השכנה החדשה שעברה לגור בבית ליד (מליסה מקארתי). בהתחשב בעבודתה התובענית של האם בבית החולים ובמצב הכלכלי הדוחק, הזוג מבלה הרבה זמן ביחד, וביחד עם חשפנית/זונה הרה (נעמי ווטס) וינסנט לוקח את אוליבר לכל הסידורים הרגילים שלו, הכוללים בעיקר שתייה והימורים. כמתבקש, וינסנט עוזר לאוליבר להפוך לגבר, ואוליבר הוא היחיד שרואה את וינסנט האמיתי שמתחת למסכה המחוספסת.

מארי לא רע בתפקידו, אבל גם לא מצוין; ממליסה מקארתי לא נדרשות הרבה יכולות (ובכלל, קשה לראותה כאם כשתפקידה מ"עצבניות אש" עוד טרי בתודעה); המבטא של נעמי ווטס קורע, וג'יידן ליבהר כאוליבר הקטן מתוק כל כך שפשוט בא לך למחוץ אותו. אבל זה בסדר, כי לא באנו לסרט הזה בשביל לזהות אוסקרים, ובטח לא בשביל הסיפור המרגש והחרוש עד אימה, אלא בשביל לצחוק, ו"וינסנט הקדוש" מספק את הסחורה: ההומור שלו שחור, אפקטיבי, מגיע במינון הנכון ומצליח להציל כמה סצנות ממנת יתר של קיטש. הוא לא בדיוק שכנע אותי בלב הזהב של הזקן הנרגן, אבל כן הקסים והצחיק אותי מספיק בשביל להעביר שעה וחצי בכיף גדול.

וינסנט הקדוש / St. Vincent, בימוי: תיאודור מלפי, ארה"ב 2014, 102 דקות. 



כתיבת תגובה