ביקורת סרט: "ספרינג ברייקרס" כל כך נורא שהוא בעצם טוב

ספרינג ברייקרס פוסטר הסרט בעבריתכבר מהצפייה בטריילר של "ספרינג ברייקרס" – בעצם, כבר מהפוסטר – ברור שהוא הולך להיות סרט רע. ממש רע. מצד שני, הוא הבטיח לספק אקשן נעורים כיפי עם סצנות מסיבה שוות, וכמובן, ארבע שחקניות ראשיות צעירות ויפות שלא לובשות יותר מביקיני לאורך כל זמן ההקרנה. לא הייתי נוגע בסרט כזה במקל אם הוא לא היה הופך לכזה להיט מדובר, אבל הסתקרנתי.

התוצאה בפועל? כבר מהסצנה הראשונה – סצנת מסיבות מופרעת ומוגזמת לחלוטין – ברור שזה הולך להיות אסון. למרבה המזל, רוב הצופים באו מלכתחילה ללא ציפיות, כך שהדבר האופטימלי לעשות היה פשוט להתרווח בכיסא ולנסות ליהנות. בינתיים, על המסך: תצלומי תקריב בסלואו מושן של ישבנים ושדיים חשופים, אלכוהול נשפך על בחורות מפזזות בים, סמים, מין, מוזיקת דאבסטפ מאת סקרילקס שכבר יצאה מכל החורים. נערים מתבגרים שלא ראו בחורה אמיתית מימיהם הם הקהל היחיד שיכול להתלהב מדבר כזה.

העלילה לא בדיוק קיימת, אבל זה מה שקורה בסרט בקווים כלליים: ארבע נערות קולג' מרוששות מחליטות לשדוד מסעדת מזון מהיר כדי לממן חופשת אביב מהחלומות. לקראת סוף החופשה המטורפת המשטרה תופסת אותן (דווקא על שימוש בסמים ולא על שוד, אבל שיהיה), ומטילה עליהן עונש מאסר (של יומיים! מי ישמע!) או שחרור בערבות. הארבע, כאמור, מרוששות, אבל הערבות משולמת על ידי גנגסטר שחור מסתורי, טיפוס מוקצן שעוסק בכל דבר בלתי חוקי תחת השמש.

מכאן, על פי הטריילר, הובטח לי סרט אקשן בו הגנגסטר מכריח את הבנות לעשות בשבילו עבודות אלימות תמורת שחרורן והופך אותו לגנגסטריות בביקיני או משהו כזה. בפועל, הן סתם משתפות איתו פעולה מרצונן החופשי והזנותי. לך תבין נשים.

בתפקידים הראשיים: ג'יימס פרנקו הולך עד הסוף בתור הגנגסטר, וונסה הדג'נס, רייצ'ל קורין, אשלי בנסון וכמובן סלינה גומז בתפקיד נערות הקולג' היפות. בנוגע לתפקידים שלהן בו, בואו נגיד שלא הייתי רוצה להיות ההורים שלהן בהקרנת הבכורה. כמו שהובטח, הן מספקות שבירת תדמית מוחלטת – סקס מפורש, סמים, קללה בוטה אחרי כל מילה שנייה, אלכוהול ואלימות מכל הבא ליד לכל אורך הסרט. חוץ מסלינה, שסתם נעלמת אחרי רבע שעה ולא חוזרת למסך.

בכלל, "ספרינג ברייקרס" הוא ילד רע – השילוש הקדוש של סקס, סמים ואלימות (פיזית ומילולית) שולט בכל מהלכו חסר העלילה, והוא לוקח אותו אל הקצה. הבימוי התזזיתי נותן תחושה שאנחנו צופים בקליפ דאבסטפ שהתארך איכשהו לסרט באורך מלא ("קולנוע עצמאי", כמו שהסרט מעדיף להגדיר את עצמו), והניסיון שלו להיות אומנותי מגוחך. התסריט לא קיים ("כן, את אוהבת את זה, כלבה, הא?"), ולפעמים משפטים קצרים פשוט חוזרים על עצמם במשך דקה שלמה, באופן שממש גרם לקהל לצחוק ("אתה שפן פחדן, שפן פחדן" x20). דווקא הפסקול – בחלקים שאינו שירים של סקרילקס – אווירתי ונחמד.

"ספרינג ברייקרס" מתחיל כל כך רע שהוא טוב, ואז נהיה כל כך גרוע שהוא איום, ואז מידרדר עוד יותר ושובר לחלוטין את הסקאלה של "טוב או רע". למרבה הפלא, זה בעצם יכול לעבוד: אמנם שום חלק בו לא כיפי (ממש לא), וכל המין שמופיע בו בצורה דוחה כל כך עושה חשק להיות א-מיני, אבל הוא מסטול ואווירתי. היה חסר בו עוד קצת הומור פסיכי – כמו לדוגמה השימוש הגאוני בשיר Everytime של בריטני ספירס, ששפך את הקהל מצחוק – אבל הסוף שלו אדיר, באמת ובתמים אדיר, ומהווה את הדבר היחיד שהציל את הסרט מלהיכנס לז'אנר ה"אסונות" והפך את הצפייה בו למשתלמת.

בשורה התחתונה: מסעיר כמה ש"ספרינג ברייקרס" איום ונורא; זה סרט גרוע כל כך שהוא בעצם טוב. קשה להחליט. בכל מקרה, לא מומלץ (ואסור) לצופים מתחת לגיל 17 (אני הייתי מחמיר את ההגבלה ל18), לנשים בהיריון, לפמיניסטיות/ים, לאנשים שלא יודעים ליהנות מהצד החזירי והרדוד שלהם ולצופים שעברו את שנות העשרים שלהם, כהגדרה נדיבה. אבל אני בטוח שהסתקרנתם – וזו הסיבה שהוא עוד עתיד להצליח בקופות.

ספרינג ברייקרס, Spring Brakers, ארה"ב 2013, 92 דקות, בימוי: הרמוני קורין.



כתיבת תגובה