״וויפלאש״: ביקורת על הסרט ודיון בעקבותיו

וויפלאשמ"וויפלאש" יצאתי כשאני עוד מנסה להסדיר את הדופק שלי – מילולית – ולהדחיק את העובדה שאף סרט שראיתי בחיים לא גרם לי להרגיש כל כך אפס. שנאתי את הדמויות שלו (את כל השתיים); הוא הכעיס אותי נורא; הוא ריתק אותי ומתח אותי נפשית כמו ששום סרט לא עשה כבר הרבה זמן. בקיצור, "וויפלאש", סרט על מתופף ג'אז, הוא סרט מסעיר.

הביקורות שנכתבו עליו, בארץ ובחו"ל, היו מחמיאות מאוד, ובנו הרים של ציפייה שהתממשו כולם, למרבה הפלא, אבל דבר אחד הפריע לי בהן: רובן ככולן התחמקו מעיסוק בנושא החשוב באמת. הן כתבו רבות על העלילה; הן שיבחו את העשייה המופלאה שלו; הן הימרו באילו אוסקרים הוא הולך לזכות (כי הימורים על המועמדויות זה כסף קטן כשלפנינו שחקן מבטיח ברמות האלה). גם אני הולך לכתוב על הנושאים האלה, כי חובה לעשות כן. אבל אני לא הולך להשתמט מהחלק הקשה: השאלה מה צריך לקחת מהסרט ומה לא, ועד כמה מרחיק לכת לכנות אותו סרט מוסרי או לא מוסרי.

אנדרו, מתופף בן 19, הוא נער ביישן וחסר חברים אך אמביציוני ובעל שאיפות. הוא טוב מספיק בכדי להתקבל לבית הספר למוזיקה הכי טוב במדינה, ואפילו אל תזמורת הג'אז הייצוגית שלו, אבל דבר אחד בטוח: הוא לא מספיק טוב בעיני המורה שלו. ספק אם זו אשמתו – לא נראה שיש דבר כלשהו ביקום הזה שיהיה מספיק טוב בעיני פלטשר – אבל את פלטשר זה ממש מרגיז. כחלק משיטת ההוראה שלו, הוא מקלל את התלמידים בקללות חריפות ופוגעניות ביותר, זורק עליהם חפצים – ממצילות ועד כסאות – ומעביר אותם גיהינום של התעללות רגשית מחושבת, מדויקת ואכזרית מאין כמוה. לשיטתו, שתי המילים המזיקות ביותר בשפה הן "עבודה טובה". המטרה שלו זה להוציא מאמנים מבטיחים את הטוב ביותר שלהם, וכדי לעשות את זה הוא, בגדול, מתאכזר אליהם.

מיילס טלר וג'יי קיי סימונס, בתפקידיהם של אנדרו ופלטשר, נותנים הופעות מדהימות שבקלות תוכלנה לזכות באוסקר בזכות ולא בחסד. טלר, אגב, גם מנגן בתופים במיומנות שלא היינו יכולים לצפות לה גם אם מקצועו העיקרי לא היה שחקן. ג'יי קיי סימונס הוא פסיכופת מעורר אימה, שהופך עורו כמו נחש ויכול להתפרץ עליך בכל רגע, ושהאגרוף שהוא קופץ כשאתה מנגן גרוע (כלומר, מדהים, אבל לא מספיק טוב בשבילו מסיבה כלשהי) יכול להפוך לך את הקרביים. את טלר לא אהבתי גם כן, אבל הוא מצוין בתפקיד הנער האמביציוני בעל התנודות בביטחון העצמי.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

הצילום, עבודת ידו של שרון מאיר, מצוין; הבימוי, למעט הפרעות סגנוניות יפות ומעניינות בתחילתו שנעלמות ללא הסבר מהאמצע והלאה, משובח; התסריט גם הוא נהדר. אמנם הוא לא חף מפגמים – למשל, הוא סוחט את מירב האפקט הרגשי מכל סצנה, אך שוכח לטפל בהבניות לקראת השיאים של הסרט ברזולוזציה של תסריט שלם; או משתמש באותם שטיקים של "פספסתי את האוטובוס, לא התעוררתי בבוקר, הכלב אכל לי את שיעורי הבית" יותר מדי (הם ככה לא מתקבלים על הדעת כשמדובר בבחור רציני כל כך) – אבל הדרך בו הוא משתמש בשורות מעטות כדי להשלים את עיצובה של הדמות מעידה על מיומנות רבה (בסרט יש אמנם רק שתי דמויות והוא מאוד פשטני לגביהן, אבל ככה זה אמור להיות). כל השבחים הנ"ל משמעותיים כשלעצמם, ומדהימים עוד יותר לנוכח העובדה שתקציב הסרט עמד על שלושה מיליון דולר בלבד, ומספר ימי הצילום – 20.

כאמור, מדובר בסרט על ג'אז עם הרבה מאוד קטעים מוזיקליים, אבל הוא מותח ברמות פיזיות ממש, תופס אותך ולא מרפה עד הסוף. עם זאת, מה שהופך אותו לכל כך מסעיר הוא הנושא בו הוא עוסק. (זהירות, ספוילרים מכאן והלאה.) שאזל ביסס את העלילה על זכרונותיו כמתופף בתזמורת בתיכון, הנתון תחת אימתו של מנצח התזמורת, עליו מבוססת דמותו של פלטשר (אם כי המנצח ההוא היה פחות קיצוני, מן הסתם). אנחנו מורגלים – ואי אפשר שלא – לחשוב שכדי להצליח ולהגיע לרמת מיומנות שהיא יותר מסתם "מצוינת" אלא מקצועית ברמה עולמית נדרשת הרבה עבודה קשה, ולרוב גם ניצוחו של מורה קשוח. אבל האם תלמיד אכן צריך להמשיך ללמוד אצל מורה שמקלל אותו בקללות שלא נדגים כאן עקב חריפותן, שמשפיל אותו לפני כל הכיתה, שסוטר לו שוב ושוב, שמשליך עליו מצילות ושמתעלם מכך שהוא ממשיך לנגן למרות שכולו מרוח בדם? זו אולי הגזמה, אבל אני, לפחות, לא הייתי ממשיך ללמוד אצל מורה כזה. אנדרו, לעומתי, כן. עם התקדמותו הולכת ונבנית השאלה מהי העמדה הסופית שהסרט ינקוט בסוגייה, ובסיומו, מתברר, אפשר לפרש אותה בכמה דרכים. אני מאמין רק בפירוש אחד (חשבתי שזה היה ברור, אבל צופים אחרים יצאו עם מסקנות אחרות): צריך לאזן בין החספוס לרכות. אנדרו, בסוף הסרט, אכן נוקם במורהו במובן מסוים – הוא נכנס לו בדברים, מנגן על דעת עצמו ואף אומר לו שהוא "יסמן לו מתי להיכנס" – ואת כל זה הוא עושה בנגינה, תוך הדגמה של כשרונו, ולא במפגן אלים ורועש כמו שהיה אפשר לצפות. מצד שני, המורה נעלב רק לשנייה, ואז מחייך אליו חיוך קצר שאני מפרש כמביע הערכה אמיתית. אנדרו מסיים את הסרט בסולו תופים שמביא אותו לשיאו הביצועי הבלתי מעורער, ואי אפשר להכחיש שזה בזכות פלטשר. נכון, במשך כמה חודשים לאחר שסולק מבית הספר הוא לא נגע בתופים, והוא היה צריך את ההפוגה הזו, אבל לולא שיטת הלימוד שעבר, לא היה נעשה כזה טוב.

מה אנחנו צריכים לקחת מזה? האם מוסרי להעביר אמנים שבעה מדורי גיהינום רק כדי לעשות אותם טובים יותר? כמה טובים יותר? ומה עם כל אלה שיתמוטטו בדרך? וזה עוד בלי שנגענו בשאלה למה לעזאזל אמנות, ועוד מוזיקה, צריכה להיות מדויקת כמו מתמטיקה, דבר שהערכתו אובייקטיבית לחלוטין, ונטול הנאה? האין מקום למגע אישי, להתנסות, לכיף? האם כדי לבלוט צריך להיות כפוף לחוקים ולמשמעת הכבדה, או דווקא לשבור אותם?

להלן דעתי בנושא, כצופה חושב וכצופה שעוסק גם הוא במוזיקה: כן, כדי להיות הכי טוב צריך לעבוד קשה, קשה מאוד, ולהקריב הרבה, הרבה מאוד, וזה בהחלט לא מתאים לכל אחד. אבל לא, זו לא סיבה להתנהג לאנשים אחרים בצורה כל כך לא מכבדת או לצאת משליטה. זו גם לא סיבה לזנוח מראש את הניסיון לנסות לשלב בין הייעוד שאתה חושב שיש לך לבין הדברים המשמעותיים האחרים בחיים – אהבה, למשל. בכל מקרה, לאורך כל הדרך, גם כשאתה מותש וכואב, אתה צריך ליהנות. אתה הרי עוסק במה שאתה רוצה לעשות, על מנת להיות הכי טוב. ולגבי ההכי טוב – ההקדשה הזו של חיים שלמים כדי להיות הכי טוב טכנית היא בזבוז, לדעתי, כי המיומנות הטכנית היא רק כלי המשרת את המטרה החשובה באמת: המיומנות האומנותית, היצירה, שכנדרש משמה היא יצירה של משהו חדש – ושבה אפשר להיות מצוין באופן היוצא מגדר הרגיל, אבל אי אפשר להיות "הכי טוב", פשוט כי זה מושג לא רלוונטי לחוויה כל כך סובייקטיבית כמו חוויה של יצירת אומנות.  מוזיקה היא אכן מדויקת לעתים – אם אתה מזייף, אתה מזייף – אבל להיכנע לתכתיבים המקובלים בלי לנסות דברים חדשים יתקע את האנושות באותו מקום בו היא נמצאת כרגע. ולגבי החוקים: To break the rules you must first master them, ושני חלקי המשפט הכרחיים.

וויפלאש / Whiplash, תסריט ובימוי: דמיאן שאזל, ארה"ב 2014, 107 דקות. 



תגובה אחת

  1. […] שאזל נטש את האינטנסיביות הרגשית של "וויפלאש" לטובת סרט שונה בתכלית – שהצבעוניות שלו חוגגת את […]

כתיבת תגובה