ביקורת סרט: יונה וולך קמה לתחייה בסרטו של ניר ברגמן ״יונה״

יונה פוסטר הסרט"זה ההבדל בינינו, אני חיה את המילים שלי": אלו המילים שאומרת יונה וולך לעמוס, המשורר הבדיוני המלווה אותה בסרט (אשר מבוסס על דמותם של כמה משוררים אמיתיים, ובהם מאיר ויזלטיר). אולם וולך חיה את המילים שלה בעוצמה גדולה כל כך, עד שלמעשה ניתן לומר שמתה מהן.

הבמאי ניר ברגמן ושותפתו לכתיבה דיתה גרי יצרו יחדיו עיבוד מסקרן לביוגרפיה של וולך, שדמותה יכולה בהחלט לעניין גם את מי שלא בקיא ביצירתה. הסרט מתאר את הדרך שעשתה וולך (בגילומה של נעמי לבוב) מנערת כפר אנונימית וחולמנית המגיעה לתל אביב, העיר הגדולה, למשוררת הנערצת שהפכה להיות, ואת הוויתורים והייסורים שנאלצה לעבור בדרך למקום הכבוד על מדף הספרים שלנו.

יונה וולך הייתה אישה כריזמטית וטוטאלית המפלסת את דרכה בעולם של גברים, וכך היא גם מוצגת בסרט: אישה שהיצירה הייתה הלחם, המים והאוויר לנשימה שלה, עד לרמה של קידוש החיים למענה, ואף במחיר של ויתור על דברים שרובנו מייחלים וחותרים אליהם כמו זוגיות ומשפחה. היא לא רצתה להיות חלק מזרם, היא רצתה להיות הזרם עצמו; להמציא שפה חדשה, להיות פורצת דרך. הסרט מיטיב לתאר את הדרך הסוליסטית שבחרה לה, אשר הובילה אותה בין היתר לאשפוז מרצון בבית חולים פסיכיאטרי – אך וולך לא פחדה מהשיגעון; היא רצתה לחקור אותו ולהשתמש בו ביצירתה, ולשם כך התנסתה גם בLSD כחלק מטיפול ניסיוני בחולי נפש באותה התקופה. הוא זועק את עוצמת היצירה שלה ואת דרך החיים בה בחרה בצורה נוגעת מאוד; הטוטליות של דמותה גרמה לי להרהר עד כמה אני נאמנה לאמת שלי עצמי.

אני מודה שבתחילת הצפייה חשבתי שלבוב אינה בחירה מוצלחת לדמותה של וולך, כי היא אינה מתקרבת לרמות הכריזמה שהייתה לה, אך בהמשך הצלחתי להתחבר ליונה הקולנועית ואפילו להתאהב בה, תוך התנתקות קצרה מיונה האמיתית. זהו בעיניי בהחלט הישג הנזקף לזכותה של לבוב, שאחרי הכול נכנסה לנעליים גדולות מאוד. שאר השחקנים עושים גם הם עבודה טובה, ובראשם שלום מיכאלשווילי המגלם באמינות ובאלגנטיות את גביראל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו" לשירה.

בשורה התחתונה: יונה וולך קמה לתחייה בצורה נפלאה ומסקרנת בסרט אשר נותן ייצוג הולם לאחת מאושיות התרבות הגדולות ביותר שידעה הארץ. בהחלט שווה צפייה.

יונה, בימוי: ניר ברגמן, ישראל 2014, 100 דקות. // טלי לנקרי



כתיבת תגובה