סערה בכוס תה: על ״אידה״, סרטו החדש של פאבל פאבליקובסקי

אידה"אידה" הוא סרט יפהפה. סרטו החדש של פאבל פאבליקובסקי ("אהבה של קיץ", "האישה ברובע החמישי") הוא עוף זר על רקע הפילומגרפיה שלו, ועל רקע איך שסרטי קולנוע נראים בעשרות השנים האחרונות באופן כללי: סרט קטן ועדין שצולם בשחור-לבן מגורען וביחס המוזר של 3:4, כלומר, בעזרת קדמה טכנולוגית של נוקיה ישנה והרבה שאיפות אומנותיות. אין בו שום פעלולים או טריקים, לא בצילום ולא בתסריט; תנועות המצלמה מעטות, השוטים ארוכים, התסריט לוקח את הזמן שלו להתפתח ונותן למיליון ההזדמנויות שלו לפתח דרמה במימדים הוליוודים לחלוף על פניו.

זהו סיפורה של נזירה קתולית צעירה בשנת 1962 שמגלה שהיא יהודייה רגע לפני שהיא נודרת את נדר הנזירות שלה, ומצטרפת לדודתה כדי לחפש את קבריהם של הוריה היהודיים שנרצחו במלחמה. אנה – כלומר, אידה – מגולמת באיפוק רב על ידי אגתה טרזבוסובסקה היפהפייה, שנבחרה לתפקיד אחרי שכל השחקניות הצעירות בפולין לא התאימו, כצעירה בעלת מראה מעניין שאינה שחקנית ושאף לא חשבה אף פעם על התחום. כשהיא מסתובבת ברחובות העיר עם הבעתה השוקיסטית אך ההו-כה-מאופקת היא לא מתפתה להיכנס לבר, לזרום עם פלרטוטים של גברים שמתחילים איתה או אפילו ללכת לקולנוע. הסרט לא רוצה לשקף את רוח התקופה אלא להעביר חוויה מאוד אישית וספציפית, אבל הוא עושה את זה בדרך מציאותית דיה להשביע את השכל.

כאמור, גם זו נקודה הכפופה לאפיון הראשון במעלה של הסרט הקצר הזה – איפוק. בתוך האיפוק האדיר שלו, "אידה" מקווה ללכוד הוריקן של טלטלות שמנערות אותך כל כך עד שאתה הופך קר ואדיש למגע; אולם בסופו של דבר האווירה של הסרט כל כך בולעת שהדבר היחיד שנשאר ממנו הוא הקור והאדישות. מעבר לשוטים היפהפיים ולאווירה העתיקה והמושלגת, הסרט לא נגע בי. אולי אידה הייתה צריכה להשתמש יותר בשרירי הפנים שלה, ואולי אני סתם קר ומחוספס (המבקרים מהללים את הסרט פה אחד), אבל האימפקט הרגשי של הסרט הזה הרבה יותר קטן ממה שהוא חושב שהוא.

אידה / Ida, בימוי: פאבל פאבליקובסקי, שחקניות: אגתה טרזבוסובסקה, אגתה קולשה, פולין 2013, 80 דקות. 



כתיבת תגובה