ראש קטן: טים ברטון נטול כל סגנון ב״עיניים גדולות״

עיניים גדולות טים ברטון פוסטר הסרטהציורים המהוללים של מרגרט קין הם קיטש זול. זו, לפחות, דעתי, אבל אני יכול למצוא הרבה אנשים שלא יסכימו איתי – ביניהם טין ברטון, שלקח את סיפורה האמיתי והבלתי רגיל של קין כבסיס לסרטו החדש והרגיל עד פליאה.

בשנות החמישים מתפרסם וולטר קין כצייר של סדרת דיוקנאות מטרידים של ילדים עם עיניים גדולות ועצובות, והופך לסלב ולמיליונר. הכול טוב ויפה, אלא שהאמן האמיתי שאחראי לציורים הוא אשתו – ששוכנעה על ידו שציוריה יימכרו יותר טוב אם יהיו חתומים על שמו, שכן הוא גם גבר (אנשים לא אוהבים אמנות של נשים) וגם זה שמשווק את הציורים בפועל (אנשים אוהבים להכיר את האמן). השקרים נערמים עד שהעניין יוצא מכלל שליטה: כשלמרגרט נשבר מההונאה הגדולה, היא מגלה שבעלה לא רק שאינו לגמרי שפוי, אלא גם שכנע את עצמו שהוא אכן צייר את הילדים המפחידים במו ידיו.

עבודה אופיינית של קין

עבודה אופיינית של קין

העיניים הגדולות שלהם אמנם קנו לסרט את דו המשמעות המבריקה בשמו, אבל אם הן באמת "חלון לנשמה" כפי שמכנה אותן מרגרט, הרי שהחלון הזה עבה ומכוסה אדים. העיניים האטומות נראות כחוזרות על עצמן במדויק בכל ציור וציור, ולטעמי הן קיטש מוחלט, אבל הן כנראה גם האלמנט הכי ברטוני בסרט, שמכל בחינה אחרת הוא נעדר סגנון בצורה חסרת תקדים – כמו סרט טלוויזיה, הייתי מעז להוסיף. עצוב ובלתי סביר לגלות שאין ב"עיניים גדולות" דבר שמצדיק את עשייתו כסרט קולנוע דווקא. באותה מידה הוא היה יכול להיות ספר, וסביר שככזה הוא היה יותר מוצלח, שכן כסרט הוא פשוט עשוי לא טוב: אין לו חזון עיצובי, אין לו תסריט מהודק, הפסקול המגוחך שלו רק פוגע בו, ולעתים הוא פועל בקלות ראש מעוררת זלזול – למשל, כשהוא מדלג על הזדמנויות לנתינת הסברים ורקע קודם שהיו עושים לו רק טוב, או כשהוא חותך מהר מדי משוטים שנושאים סמליות כבדה וכנראה בלתי מתוכננת (למשל, בסצנת בית החרושת שבתחילת הסרט, בה נראים ציירים רבים עובדים בתוך עריסות).

גם הופעות המשחק קצת מוגזמות – קריסטן ריטר נראית כמו פארודיה של עצמה בתור החברה הכי טובה (והיחידה) של מרגרט, מדלן ארתור שוקיסטית כבתה של מרגרט, וכריסטוף וולץ קצת מגזים בתפקידו כוולטר הנוכל – ביצועיהם מוגזמים כאילו הם משחקים בסרט ילדים. מזל שיש לנו את איימי אדאמס המופלאה להציל את המצב – שחקנית מוכשרת וורסטילית שמעוררת אמון רב בכל תפקיד שהיא נכנסת אליו, ללא קשר למקצועיות בה דמותה בסרט עוצבה. חוץ מזה, היא נראית נהדר בנוף הפיפטיזי המגניב – אם כי זו בוודאי לא הסיבה בזכותה זכתה בגלובוס הזהב על משחקה בסרט.

מרגרט וולטר קין, 1961

מרגרט וולטר קין, 1961

וכמובן, יש לנו גם סיפור חזק במיוחד – היה אפשר לחשוב שהטריילר החושפני מדי חוסך לנו את הצורך לצפות בסרט, אבל הוא עשיר מאוד ברמה הרעיונית, יותר ממה שנראה במבט ראשון. לצד סיפור ההונאה והצד הפמיניסטי שבפתירתו, עולות מ"עיניים גדולות" עוד כמה שאלות מעניינות: למשל, האם היינו מכירים בכלל את מרגרט לולא בעלה? היא אישה ביישנית וחסרת כריזמה, אחרי הכול – למעשה, הסרט לא עושה דבר כדי לא להציג אותה כנאיבית ואפילו קצת מטומטמת – וללא הקסם האישי האגרסיבי ויכולות השיווק המדהימות של וולטר ספק אם לא הייתה נשארת אלמונית עד עצם היום הזה. ואם אנחנו אוהבים את האמנים שלנו נפשות מיוסרות וביישניות, איך אפשר לצפות מהם להגיע אלינו, אם כדי להתפרסם בעולם האמנות דרושות תכונות כל כך לא אופייניות לאמן, כמו הצטיינות במכירות? האם וולטר תכנן את ההונאה מראש או שהיא נרקמה בראשו בהדרגה? האם המניע מאחוריה היה רק הממון או גם חלומו הישן להיות אמן, אותה ניפצה ההכרה כי הוא חסר כל כישרון? הסרט חוסך מאתנו הרבה מידע חיוני – למשל, מדוע עזבה מרגרט את בעלה הראשון, מה הרקע האמיתי של וולטר, ומה עומד מאחורי מוטיב העיניים המטריד בציוריה של הבלונדינית היפה והנאיבית הזו – אבל גם לו קשה להרוס סיפור כל כך מוצלח.

בשורה התחתונה: בהחלט אפשר להסתפק בצפייה על המסך הקטן (או בקריאת הערך בויקיפדיה).

עיניים גדולות / Big Eyes, בימוי: טים ברטון, ארה"ב 2014, 106 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה