ביקורת סרט: ״בירדמן״ מסרב להכיר בהיותו בידור טוב

בירדמן פוסטר הסרטהטריק שקנה ל"התבגרות" את שש מועמדויותיו לאוסקר הוא פרי עבודה מאומצת של תריסר שנים; מאחורי הטריק שקנה ל"בירדמן" את תשע מועמדויותיו עומדת עבודה מאומצת גם כן, אבל היא לקחה הרבה פחות זמן. בעוד סרטו המצוין של ריצ'רד לינקלייטר צולם במשך שנים וליווה את השחקנים בהתבגרותם, סרטו של אלחנדרו גונזלס איניאריטו (״בבל״, ״אהבה נושכת״) מלווה את שחקניו במשך כמה ימים – אך ללא הפסקה. איניאריטו חובר לצלם עמנואל לובצקי, שזכה שנה שעברה באוסקר על "כוח משיכה", כדי ליצור את אחת מעבודות הצילום המרהיבות ביותר שראיתי בקולנוע – סרט שלם שכמעט לכל אורכו מורכב משוט אחד בלבד, המדלג בין ימים ולילות, דמויות שונות ולוקיישנים שונים, ובין היתר עובר בין קומות, בין פנים-וחוץ ובין אנסמבל שלם של דמויות משנה בקלילות שלא תיאמן. כלומר, זהו אינו שוט אחד בלבד, כמובן, אלא עריכה דיגיטלית מדהימה ועבודת תיקוני-צבע מצוינת, שרק בשבילה שווה לראות את הסרט.

עלילתית, לעומת זאת, הוא די בנאלי. מייקל קיטון מגלם שחקן מזדקן שעדיין זכור בזכות גילומו את "באטמן" לפני עשרים שנה, ומנסה לשנות את המוניטין שלו כך שייזכר כשחקן איכותי. אה, כלומר, ריגן תומפסון הוא שחקן מזדקן שעדיין זכור כ"בירדמן", ומנסה לשנות את המוניטין שלו כך שייזכר כשחקן איכותי – סורי, בלבול קל. כדי לעשות את זה הוא מרים הפקת ברודווי ענקית, עיבוד של "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" לריימונד קארבר, בו הוא משמש כמחזאי, כבמאי וככוכב הראשי. בשבוע שלפני הבכורה, כמיטב המסורת, אחורי הקלעים בוערים: גוף תאורה שנופל על שחקן משנה מאלץ את תומפסון למצוא לו מחליף בדמותו של מייק שיינר (אדוארד נורטון), שחקן טוטלי מצוין אך לא ממושמע; מבקרת התיאטרון של הטיימס מאיימת לקטול לו את המחזה, וכך את הקריירה; בירדמן לא חדל מלהציק לו בדמיונו; אשתו לשעבר חוזרת לביקורים, ועוד ועוד.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

קיטון ונורטון נותנים הופעות מצוינות ומשכנעות, והם עובדים כל כך טוב ביחד עד שבסצנות מסוימות כמעט ציפיתי שהם יתנשקו פתאום. גם שאר השחקנים עושים את המיטב עם מה שניתן להם, אם כי מי שגונבת את ההצגה היא ללא ספק אמה סטון בגילום נוטף כריזמה של בתו המוזרה של תומפסון, אשר משמשת גם כעוזרת הפקה.

הצילום המדהים, הלוקיישנים המצומצמים שנותנים תחושה קלאסטרופובית, התסריט רווי הלחץ ותיפוף הג'אז שמלווה את כל הסרט  (מי שראה את "וויפלאש" לעולם לא יירגע יותר מג'אז) מעבירים יפה את האווירה המתוחה של השבוע שלפני הבכורה. כאמור, ביצועי המשחק מצוינים, והבימוי והצילום – אשר שלובים כאן יד ביד יותר מתמיד – נהדרים. הבעיה היחידה, אפוא, היא התסריט. הוא נחוש להיראות כאילו הוא יורד לעובי הקורה של נושאים כמו היחס בין דמיון למציאות,  אומנות גבוהה מול נמוכה ומוסד הביקורות (שמוצג כאן בצורה ילדותית להפתיע), אבל בסופו של דבר מדובר בתסריט פלצני ולא מעניין, וכל כך מלא בעצמו שהוא אפילו לא שם לב לכך. הוא הופך את השעתיים לאורכן נמשך הסרט לארוכות יותר ממה שהן, ומונע ממנו להיות טוב באמת. הקטע המצחיק הוא ש"בירדמן" בטוח שהוא אמנות גבוהה, למרות שהוא בסך הכול בידור טוב – בדיוק כמו הגיבור שלו.

בירדמן / Birdman, בימוי: אלחנדרו גונזלס איניאריטו, ארה"ב 2014, 119 דקות. // דור בביוף



תגובה אחת

  1. איציק wrote:

    מה שנאמר בסרט על מבקרים מתאים פה בול. מזל שהתסריט הבנאלי והפלצני זכה באוסקר.

כתיבת תגובה