אל הפמיניזם ומעבר לו: ״הולכת רחוק״ מפתיע לטובה

הולכת רחוק פוסטר הסרט"הולכת רחוק" הוא סרט טוב – אפילו השם המתורגם שלו טוב!  – ולמען האמת, זה קצת מפתיע. ז'אן מארק ואלה הוא במאי מוכשר, אבל לפעמים הסגנון שלו קצת מוגזם; "מועדון הלקוחות של דאלאס", סרטו האחרון (שיצא רק בשנה שעברה), היה בינוני, וקודמו, "קפה דה פלור", היה בינוני מינוס. ריס ווית'רספון היא שחקנית לא רעה, אבל כאן היא צריכה לנשוא סרט שלם על כתפיה לגמרי לבד. ועל כריכת הממואר שמהווה את הבסיס לתסריט מוטבעת החותמת: "אם אהבת את 'לאכול, להתפלל, לאהוב', זה הספר בשבילך". לא נשמע מאוד מבטיח.

אבל כבר בסיקוונס הפתיחה התברר שציפיותיי היו מוטעות. לא עוברות כמה שניות מהתחלתו וכבר הדמות הראשית תולשת לעצמה את ציפורן האגודל מכף הרגל המדממת שלה; בהמשך תראו אותה גם מזריקה הרואין ומשתרללת בחוסר שליטה – כשכל הנ"ל מוצגים על המסך בבירור, וחריף הרבה יותר מזה, לא מובעת כלפיהם חרטה בשום שלב. לצד ההתנהגויות האלה, פלאשבקים טובי-טעם יציגו לנו עוד חתיכות מעברה ההרוס של שריל סטרייד, וירכיבו את פאזל הנסיבות שדחפו אותה לצעוד לגמרי לבדה את הPCT (שביל הרכס הפסיפי, העובר בין מקסיקו לקנדה) לאורך 1,600 קילומטרים.

יכול להיות שפספסתם, אז אחזור על כך: פלאשבקים טובי-טעם. הסרט אינו מסע הישרדות נטול קריינות, פלאשבקים או מילים באופן כללי כמו "הכול אבוד"; אנחנו חוזרים לעברה של שריל ושומעים את מחשבותיה הרבה יותר מב"כוח משיכה". פלאשבקים הם מתכון בטוח לאסון, ועדיין, כאן הם פשוט נעשים כמו שצריך, הודות לשילוב של עבודות בימוי, תסריט ועריכה מצוינות. בעוד ואלה סוף סוף מצא לעצמו סיפור מוצלח לביים בכישרון, שגם יהיה מעניין וגם יהלום את סגנונו כבמאי, התסריט (בעיבודו של ניק הורנבי) שומר על רגישות ומתאפק לא להידרדר לקיטשיות מיותרת למרות הקלישאות, והעריכה חדה ומדויקת להפליא. ווית'רספון נותנת הופעה מצוינת בתפקיד הראשי, שגם אם אינה מצדיקה אוסקר, עדיין קנתה לה מועמדות בקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר, וכנ"ל גם לגבי לורה דרן בתפקיד משנה כאמה של שריל.

אנו הולכים בדרך, הופה היי? מתוך הסרט

אנו הולכים בדרך, הופה היי? מתוך הסרט

הסרט בולע אותנו אל תוך האווירה שלו ומעביר את תחושותיה של שריל באופן כל כך מוחשי שלצאת לצעוד את הPCP לבד כמעט נשמע כמו רעיון טוב. חוץ מזה, בכל סיפור מסע יש משהו כובש, אבל כאן הוא מובא מצוין לידי ביטוי לא רק בחיות החוויה, אלא גם בצד הפוליטי שלו: הסרט (והמסע) אמנם מתרחשים ב1995, אבל גם כיום, עשרים שנה לאחר מכן, היה מפתיע לראות אישה צעירה יוצאת לבדה לטרק המטורף הזה – ושורדת אותו עד הסוף. קשה לי לחשוב על הפעם האחרונה שראיתי סרט המובל על ידי גיבורה נשית חזקה, והנטול לגמרי דמויות גבריות משמעותיות, בעוד כן קל לי לחשוב על סרטים הפוכים. הסיום שלו אמנם קצת מאכזב מבחינת התקדמות העלילה – הוא מגיע בהתראה קצרה מדי, כך שמונולוג הסיום הקצר אך המוצלח לא מקבל מספיק משקל – אבל גם הוא פמיניסטי ביותר: כמו שווית'רספון אמרה בעצמה, זה כנראה הסרט היחיד שהגיבורה שלו מוצאת את עצמה בסופו בלי גבר, בלי משפחה, בלי כסף ובלי עבודה – והוא עדיין נחשב לסוף טוב. (הפמיניזם שולט אפילו בתחומי ההפקה: על ההפקה אחראית חברת "פסיפיק סטנדרד", אותה הקימה ווית'רספון עם חברתה ברונה פפרדאה במטרה להשתחרר מעול האולפנים הגדולים. זה הסרט השני של החברה; הראשון, אם תהיתם, היה "נעלמת" של פינצ'ר.)

בשורה התחתונה: גם אם נתעלם מנקודות הזכות שקונה הצד הפמיניסטי המשמח, נישאר עם סרט מסע מצוין. "הולכת רחוק" הוא העבודה הטובה ביותר מזה זמן רב – או בכלל – של כל המעורבים בו, והפתעה נעימה מאוד בהתחשב בציפיות.

הולכת רחוק / Wild, בימוי: ז'אן מארק ואלה, ארה"ב 2014, 115 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה