1001 גרמים של סתמיות: על הסרט ״1001 גרם״

1001 גרםזהו הסיפור הידוע על העלמה במשבר – הפעם שמה מארי (אן טרופ) – שכל היסודות הקבועים והיציבים בחייה מתפוררים: הוריה מתים, נישואיה קורסים, בעלה לשעבר מתגלה כבעייתי ועבודתה כחוקרת במוסד הנורווגי הלאומי למידות ומדידה משעממת ומשמימה. היא נוסעת כשבידה משקולת כיול ה1000 גרם (1 ק"ג) הנורווגית לכנס הק"ג בפריז, ומחפשת אחר משמעות החיים והאושר. מארי המקובעת והדייקנית מחפשת אחר אותו גרם נוסף הקיים במשקל הק"ג, הגרם שגורם לכאוס הקטן בשגרת החיים ועושה אותם למשהו ששווה לחיות למענו.

הסרט חוזר על כל הקלישאות הרגילות, והרבה פעמים בסרטים מן הסוג הזה די בהן, כי יש בהם את הערך המוסף, הגרם הנוסף הזה שגורם לצופים לחשוב, להזדהות, לצחוק ולהתאהב בדמויות. על פניו, ל"1001 גרם" יש את כל הפוטנציאל להיות כזה – אבל הוא פשוט לא עובד. הוא חסר קסם וייחודיות, רעיונותיו ממוחזרים ודמויותיו שטחיות ומשעממות. כשנדמה שסוף סוף משהו קורה בחצי השני שלו ומתחיל סיפור האהבה בין מארי לפי (לורן סטוקר), פיזיקאי בדימוס וגנן החוקר שירת ציפורים בהווה שעבר משבר דומה בחייו, הסרט עדיין נותר ברמת התרגשות השואפת לאפס, ולא מצליח לסחוף את הצופה אל האהבה ואל האושר שמגלה הדמות הראשית.

המונוטוניות והשעמום שהבמאי כנראה רצה להדגיש באופיה ובחייה של מארי השתלטו על הסרט לכל אורכו. גם כשהוא כבר מגיע, הצופה לא חווה את המהפך שחל במארי ונשאר אדיש למתרחש, וזה הפספוס הגדול של הסרט. הוא לא גרוע, הוא פשוט מסוג הסרטים שאומרים עליהם שהם בסדר ושוכחים אותם די מהר. מדי פעם משתרבבת בדיחה, או מישהו אומר משהו כבד משקל ומעורר חשיבה כמו "הנטל הכבד של החיים הוא שאין מה לסחוב" או "עד שאנו לומדים לחיות, כבר מאוחר מדי", אך גם אבחנות חדות ושנונות אלה מוחמצות, חולפות מהר ולא מצילות את הסרט מתחושת האכזבה שהוא עתיד להשאיר.

1001 גרם, בימוי: בנט האמר, נורווגיה/גרמניה/צרפת 2014, 88 דקות. // אסנת שגב



כתיבת תגובה