ביקורת סרט: ״סלמה״, סרטה של אווה דוברניי

7793-SELMA POSTER_6.inddסלמה, אלבמה: לב הדרום הגזעני של ארה"ב, המקום בו הדברים "נעשים באופן מסוים, וכך האנשים אוהבים זאת", כפי שאומר המושל ג'ון וואלאס לנשיא לינדון ג'ונסון. השנה היא 1965, כמאה לאחר מלחמת האזרחים שקרעה את האומה האמריקאית והביאה לשחרור העבדים. העבדות אמנם בוטלה, וכך גם חוקי ההפרדה; לכאורה ועל פי חוק, כל האזרחים השחורים רשאים להצביע בבחירות המקומיות והכלליות, אך בפועל זכות זו נמנעת מהם בשל תקנות מקומיות שרירותיות. חוסר היכולת להצביע משמעו חוסר יכולת להשפיע על הממשל בכל רמה, החל מהשריף המקומי, דרך ראש העיר ומושל המדינה ועד לנשיא. גם חבר המושבעים בבית המשפט מורכב רק מאזרחים הרשומים להצבעה, כלומר, מלבנים בלבד. השחורים המעטים שמנסים להירשם להצבעה נרדפים, מוכים ולעיתים אף נרצחים.

המנהיג החברתי וזוכה פרס הנובל לשלום מרטין לותר קינג והארגון בראשו הוא עומד מחליטים להגיע לסלמה במטרה להשפיע על הנשיא ג'ונסון להעביר חוק המבטל את כל ההגבלות המקומיות על זכות ההצבעה. קינג (השחקן הבריטי המשובח דיוויד אוילאו) הוא מנהיג כריזמטי, נואם בחסד וגם אסטרטג מצוין. הוא מנסה ליצור עניין תקשורתי במאבק המתמשך והסיזיפי של השחורים לשיוויון זכויות ולמשוך את דעת הקהל ואת התקשורת לעיירה הדרומית המאובקת. מטרתו לערוך מצעד בן חמישה ימים מסלמה ועד למונטגומרי, בירת המדינה. כפי שידוע לו היטב, השריף המקומי, שנבחר כמובן על ידי לבנים גזענים בלבד, הוא דרומי חמום מוח ונבער למדי,  שמכיר רק שיטה אחת לטיפול בשחורים מרדניים וחסרי נימוס: כוח, כוח ועוד קצת כוח. קינג יודע שהוא לא יעמוד בשקט כשפעילים שחורים יצעדו בשטח שלו, אפילו כשהעיתונאים ומצלמות התקשורת יהיו במקום, ועל כך הוא סומך.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

הסרט מציג את שלושת החודשים הקריטיים האלה, מינואר עד מרץ 1965, ואת תרומתם להיסטוריה של תנועת השחרור של האזרחים השחורים בארה"ב בכלל ושל לותר קינג בפרט. זוהי דרמה היסטורית מרתקת ומרגשת, כתובה היטב ומשוחקת להפליא על ידי צוות מרשים של שחקנים שחורים (ביניהם אופרה ווינפרי הבלתי נמנעת, החוברת לכל סרט הקשור לנושא). הסרט אינו נופל למלכודת של סרטים ביוגרפיים רבים, המנסים להקיף את כל קורות חייו של אדם מסויים – משימה הנדונה להיכשל, כפי שקרה למשל ב"המשרת" המפוספס. במקום, הוא בוחר להתמקד ברגע מכריע בביוגרפיה של לותר קינג ובהיסטוריה של המאבק אותו הוביל; רגע שהוא הזדמנות קולנועית לסיפור דרמטי המטפל גם בצדדים האישיים של חייו כאדם, כאיש משפחה, כאיש דת וכמנהיג.

עם זאת, למרות שהתסריט חובק תקופה קצרה של שלושה חודשים בלבד, נדמה שהוא מנסה לכלול כל פרט קטן ממנה, מה שיוצר תחושה של גודש בדמויות ובקווי עלילה שאינם באמת נחוצים לסרט; נראה שהם נמצאים שם רק כחלק משיעור חינוך (למשל, האפיזודה המיותרת לחלוטין על המפגש בין קורטה קינג ומלקולם אקס). גם קצב ההתרחשות אטי מדי לעתים או לא מספיק דינמי. אך במבט כולל, "סלמה" מצליח להעביר את עוצמתו של הרגע המשמעותי הזה בהיסטוריה האמריקאית. סצנות המצעד שלו עוצרות נשימה, ונאומיו של קינג (ששוכתבו היות והזכויות עליהם נרכשו על ידי סטיבן שפילברג, לא פחות) עדיין סוחטי דמעות – אין ספק, האיש ידע לדבר. צפייה כדאית ומשתלמת, גם אם לא אהבתם את שיעורי ההיסטוריה בתיכון.

סלמה / Selma, בימוי: אווה דוברניי, משחק: דיוויד אוילאו, כרמן אג'וגו, טים רות, ג'ובאני ריביסי, ארה"ב 2015, 127 דקות. // שירה סובל



כתיבת תגובה