ביקורת: ״מידות רעות״ (אינהרנט וייס), סרטו של פול תומאס אנדרסון

מידות רעות פוסטר הסרטאחד השעשועים הגדולים בצפייה ב"מידות רעות" בקולנוע הוא מניית הצופים שנכנעו ופרשו באמצע, מובסים וגם די מעוצבנים. חלקם, אולי, לא ידעו למה הם נכנסים; הטריילר מעורר ציפיות לקומדיה-בלשית-תקופתית חביבה, לא לנפילה מבדרת אך מבלבלת לתוך מחילת ארנב מלאה בסמים, בברנשים מסתוריים ובתיאוריות קונספירציה. סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון ("מגנוליה", "זה ייגמר בדם") הוא מסוג הסרטים שהצפייה הראשונה בהם מרתקת אך מתסכלת; נגמרת בעצבים על כך שבקושי הבנתם משהו; ומובילה לאובססיה ממנה לא תיפטרו עד שתפצחו אותו. כמו "מנועים קדושים", "מתחת לעור" או "אפסטרים קולור", מהסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות – רק הרבה יותר כיף.

סצנת הפתיחה המושלמת בנויה לפי הארכיטיפ של סרטי הנואר: בחורה יפה ומסתורית באה לבקש את עזרתו של הבלש הפרטי, ומייד לאחר מכן נעלמת למשך רובו של הסרט, מותירה את עמיתנו הבלש לצאת בעצמו מהבוץ אשר נכנס אליו. השנה היא 1970, והבלש הוא דוק (חואקין פיניקס ופאות הלחיים), היפי מתבגר שחומרים לא כשרים מתרוצצים אצלו במחזור הדם במשך רוב שעות היום; העלמה במצוקה היא שסטה (קתרין ווטרסטון), האקסית המיתולוגית עליה הוא לא לגמרי התגבר. והדבר הקוהרנטי היחיד שאפשר לומר על הצרות אליהן היא מכניסה אותו, לפחות מצפייה ראשונה, הוא שמאחוריהן עומד קרטל סמים ענק שידו בכול בשם "ניב הזהב" (The Golden Fang).

אינהרנט

מתוך הסרט

מה שרוב הצופים, ובייחוד אלו שיצאו באמצע, פספסו, הוא שבצפייה הראשונה צריך פשוט ליהנות מהסרט מבלי לנסות לעקוב אחרי העלילה הפתלתלה וההזויה שלו. מאה וחמישים דקותיו מלאות בדיאלוגים מפורטים בין דמויות ארעיות שמופיעות בסצנה אחת ולאחר מכן לא נראות שוב, המפזרות הרבה מאוד פרטים קטנים בכל מיני כיוונים. אין טעם לנסות להבין את הבלגן הזה בזמן אמיתי; אבל יש הרבה ממה ליהנות בינתיים. העיצוב האומנותי המקיף, הצילום המגורען, הפסקול הנהדר וההומור המוזר והבלתי צפוי מספיקים כדי להבטיח בילוי נעים של שעתיים וחצי בקולנוע, אם רק מכבים את המוח. חוץ מזה, יפה לראות איך אפשר לעטוף סרט שלם בעשן סמים מבלי לכלול בו אפילו סצנת הזיות אחת. במובן הזה, "מידות רעות" הוא סרט סבנטיזי יותר מהסרטים שבאמת נעשו בשנות השבעים; הוא פשוט מושלם.

עלילתית, חוסר הקוהרנטיות שלו (Incoherent Twice, כינו אותו) מכוון. הוא מבוסס על אחד מהספרים הכי קומוניקטיביים של הסופר תומאס פינצ'ון, קלאסיקן אמריקאי שמשום מה נותר אלמוני לחלוטין בארץ הקודש, אולי מפני שספריו מספיק קשים להבנה גם בשפת המקור. העלילה הבלשית עוסקת בתמות של פרנויה, סמים, יחסים בין הרשויות ותיאוריות קונספירציה, ונראית על פניה כבלתי ניתנת לפיצוח, אבל האמת היא שהיא אינה כזו נוראית. צפייה שנייה ומרוכזת עונה על רוב השאלות (באמת), ואחרי הכול הסרט לא מאוד מגזים בבלבול שלו, כי הוא פחות בקטע של פרטים סותרים; כמעט כל הנתונים שמוסרות הדמויות זו לזו נכונים, ולצופה נותר רק להרכיב את הפאזל בעצמו. חוץ מזה, גם לדוק קשה עד בלתי אפשרי להבין מה קורה פה בעצם, אז אל תרגישו רע עם עצמכם.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

ושוב, אתם לא באמת מצפים שהנושא האמיתי של הסרט יהיה התעלומה הבלשית, נכון? היא אמנם השלד שלו, אבל שני הנושאים האמיתיים שלו הם הגעגועים לאהובינו, והתפכחותה של אמריקה מחלומותיהם של ילדי הפרחים – שניהם בולטים מאוד אם מאזינים ברוב קשב לקריינות המכשפת והלא אובייקטיבית, ותואמים את יחסיו של דוק עם שני האנשים הקרובים אליו ביותר: שסטה אהובתו, וביגפוט (ג'וש ברולין), השוטר-החולם-להיות-שחקן שמתפקד כנמסיס של דוק, אך למעשה השניים קרובים יותר משהם משערים. גם אוון וילסון ("חצות בפריז", "משפחת טננבאום") מגלם דמות שאמנם לא מקבלת הרבה זמן מסך אך חשובה מאוד לדוק, אבל הוא ראוי לאזכור כאן דווקא מפני שהוא מהיחידים בצוות השחקנים שנותן הופעה חורקת – הוא לובש את אותה הבעה לאורך כל הסרט, בין אם דמותו מפוחדת, לחוצה או מאושרת, ונותן פייט רציני לקריסטן סטיוארט (בלה מ"דמדומים") והמועמד הטרי ג'יימי דורנן (כריסטיאן גריי מ"חמישים גוונים של אפור") בקטגוריית "השחקן בעל אפס הפרצופים". מלבדו, כולם נותנים הופעה מצוינת המתאימה לסגנונו של הבמאי ולתיאטרליות שדורשת אווירת הסרט, שגרמה לי לשים לב לאלמנט שרק לעתים רחוקות מבוצע בכזו מצוינות שהוא ראוי לאזכור עצמאי בביקורת: המנגינה בה מבצעים השחקנים את שורותיהם. כל אינטונציה כאן כל כך מושלמת שלא ניתן לדמיין את השורות מבוצעות באופן אחר.

בשורה התחתונה: פילם נואר סבנטיזי מורכב אך מענג, שמספק בידור מושלם לצופה הסבלני והמתוחכם (לפחות בעיני עצמו).

מידות רעות / Inherent Vice, בימוי: פול תומאס אנדרסון, תסריט: פול תומאס אנדרסון, על פי ספרו של תומאס פינצ'ון, ארה"ב 2014, 148 דקות. // דור בביוף



תגובה אחת

  1. […] שנוצרת דומה קצת ל"מידות רעות" הנהדר של פול תומס אנדרסון, רק קצת יותר אפלה ופיוטית […]

כתיבת תגובה