עדיין לא משהו: ״עדיין אליס״ נתן לג׳וליאן מור את האוסקר המיוחל, אך לא טוב להרבה יותר מזה

עדיין אליס פוסטר הסרטסרטים על מחלות הם תמיד להיט, אך כשמדובר על מחלות הפוגעות בזיכרון, לא מעט פעמים נמצא אותן דווקא בהקשרים של מתח ואקשן ולא של דרמה פשוטה. "עדיין אליס", המבוסס על ספרה של ליסה ג'נובה, לא חושב על זה אפילו: כל מהותו היא להיות דרמה על אלצהיימר מוקדם, ללא כל משקל עודף – או ערך מוסף. הוא מהסרטים האלה שזיכו את השחקנית הראשית שלהן באוסקר (הראשון לג'וליאן מור הנהדרת, למרבה הפלא), שריגשו את הקהל ושאפילו התקבלו טוב ביקורתית – אבל שפשוט אין בהם שום דבר שיהפוך אותם למעניינים או ישאיר אותם בזכרוננו.

מור היא אליס, פרופסורית לבלשנות ואם לשלושה ששמה לב שמשהו לא לגמרי בסדר לאחרונה עם הזיכרון שלה. לאחר אזירת האומץ הראשונית כדי ללכת להיבדק, היא מקבלת את הבשורה המרה: היא סובלת מאלצהיימר תורשתי, מה שלא רק מסביר את העובדה שהוא תקף אותה בגיל כל כך צעיר, אלא גם אומר שיש סיכוי של 50% שהוא הועבר לילדיה.

כריסטן סטיוארט וג׳וליאן מור, מתוך הסרט

כריסטן סטיוארט וג׳וליאן מור, מתוך הסרט

האלצהיימר, כמובן, הוא מחלה נוראית, אבל אצל אליס היא נוראית במיוחד בשל שתי סיבות נוספות: כי הוא מנטרל אותה לחלוטין מהמשך עיסוק במקצוע שלה, וכי הוא מאיים על בריאות ילדיה. בעוד הראשונה מקבלת טיפול הולם, השנייה מקבלת זמן מסך של סצנה קצרה אחת ונוטשת את הפוטנציאל לשם התמקדות בדמותה של מור. קשה להחליט אם זו בחירה נבונה או לא: מצד אחד, עם כל כמה שמור מצוינת, הסרט פשוט לא טוב מספיק כדי שדמות אחת בודדה תסחוב אותו על כתפיה. מצד שני, דמויות המשנה מבלבלות ומעצבנות: משפחתה של אליס היא, בפשטות, בלתי נסבלת ומלוהקת גרוע באופן שמקשה על גיבוש דעה באשר לביצועי המשחק שלה. אלק בולדווין מרחף לחלוטין ונראה לא קשור בתפקיד הבעל, מה גם שלא יכולתי להפסיק לדמיין אותו עם גלידה ביד; קייט בוסוורת' נראתה לי כמו ביץ' מהגיהנום; האנטר פריש על תקן הילד-החתיך-והבלונדיני-בלי-שום-קשר עשה עליי רושם זדוני (ולא מוצדק מבחינת הדמות); ואלוהים אדירים, מי חשב לתת לכריסטן סטיוארט תפקיד של שחקנית מתחילה שכשרונה מוטל בספק? סטיוארט היפה בלבלה לחלוטין את המבקרים, שלא הצליחו להחליט אם היא "אחת השחקניות המרשימות והמעניינות בדורה" (אבנר שביט, וואלה) או "אחת הפאדיחות הגדולות של הקולנוע" (אורון שמיר, עכבר העיר) – האמת, כנראה, היא שהיא שחקנית סבירה ולא מזיקה, אך לא יותר מזה.

התסריט מנסה כמיטב יכולתו להיות אמין – ההידרדרות של אליס מוצגת בהדרגתיות מרשימה, חלק מההסברים נשמרים לסוף, הפלאשבקים ערוכים לא רע לתוך ההווה ורוב הקלישאות נחסכות מאתנו – אבל זה פשוט לא הולך כמו שצריך. הסוף חפוז מדי, וסצנת הסיום הייתה יכולה להיות יפה יותר אם הייתה לוקחת את הזמן להתפתח; ההידרדרות של אליס אכן אמינה, אבל מפסיקה לרגש בשלב כלשהו; ובאמת, זיכרון הילדות היחיד שלה הוא של צהריים מושלמים עם המשפחה בים, שאנחנו צריכים לראות פלאשבקים גרועים שלו שוב ושוב ושוב? "עדיין אליס" אמנם נתן לג'וליאן מור את ההזדמנות שלה לקחת את הפסלון המוזהב הביתה, אבל הוא לא טוב להרבה יותר מזה.

עדיין אליס / Still Alive, תסריט ובימוי: ריצ'רד גלטזר, ווש וסטמורלנד , ארה"ב 2014, 101 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה