ביקורת סרט: מותחן האימה "מאמה" ממש לא מיועד לבעלי לב חלש

מאמה מאמא פוסטר הסרט בעבריתאני מעדיפה לדעת כמה שפחות על סרט לפני הצפייה בו, והדברים נכונים לטעמי במיוחד כשמדובר בסרט מתח או אימה. על כן, אפתח בתקציר עלילה תמציתי: הסרט מגולל את קורותיהן של שתי אחיות שננטשו בתוך בקתה ביער במשך חמש שנים. לאחר שהן נמצאות, עליהן להסתגל מחדש לחיים נורמליים בחיק קרובי משפחה (הדוד שלהן וחברתו, אותה מגלמת ג'סיקה צ'סטיין), אך משהו מחריד משבש זאת.

על אף שזנחתי את הצפייה בסרטי אימה אי שם בעשור הקודם, כמה דברים בסרט הזה משכו אותי לצפות בו: הראשון, שמו של גיירמו דל טורו כמפיק (ביים את "המבוך של פאן" המופתי). השני,  העובדה שזהו סרט ביכורים של במאי ארגנטינאי בשם אנדרס מוסצטי – אם כבר סרט אימה, למדתי שסרטים של במאים לא אמריקאיים נוטים להיות מעניינים יותר (בז'אנר הזה ובכלל). ולבסוף, השחקנית המצויינת ג'סיקה ג'סטיין ("כוננות עם שחר").

מבחינת ההשפעות של דל טורו – בניגוד גמור ל"מבוך של פאן", שאותו היה אפשר לפרש ברובד ריאליסטי, ברובד פנטסטי ובשילוב מופלא של שניהם יחד, הרי שרובד פסיכולוגי ופילוסופי כמעט שאין ב"מאמא" ובכל מקרה, גם אם הוא ישנו, הוא שולי יחסית בעיני. אבל משהו בסגנון העיצובי של הסרט, באפקטים, בקדרות ובגותיות של סצנות מסויימות, קרץ לי טיפה לסרט ההוא כמו גם לסרט אימה מצויין אחר – "הצלצול" (בגרסתו האמריקאית).

כסרט אימה הסרט הזה לגמרי עובד, ואם יש משהו ששווה להקדיש לו פיסקה בביקורת הזו הוא תגובות הקהל לצפייה. נתחיל מכותבת שורות אלה: אני חושבת שלקח לי משהו כמו שעה אחרי הסרט להסדיר את קצב הדופק שלי ואפילו חוויתי התקף צחוק ארוך ומשחרר בסיום הצפייה. גם המחשבה שהצפייה בסרט הזה מורידה לי שנות חיים עברה במוחי בכל פעם שהדופק הוקפץ למהירות שיא, דבר שגרם לי להבין מדוע קהל הצופים בסרטי אימה נוטה להתמעט ככל שעולים בגיל. גם ברגעים שבהם צפיתי שמשהו מפחיד עומד להתחולל על המסך, ולמרות שהזכרתי לעצמי שמדובר רק בסרט, לא הצלחתי להימנע מבהלה ומפחד מסוג שכבר הרבה זמן לא חוויתי.

אבל בעוד שאצלי המצב היה בסדר איכשהו, בשורה שלידי ישבה מישהי שעוררה אצלי דאגה ממשית לשלומה בגלל תגובות של פחד היסטרי (שכללו גם נפנופי ידיים כמי שמנסה לאותת לדמות שעל המסך לא לגשת למקום מסויים), שגרמו לבחור שישב לפניה להסתובב תוך שהוא צוחק ולהגיד שמה שקורה לה מפחיד אותו יותר מאשר מה שמתרחש על המסך. פה ושם באולם גברים חסונים חיבקו את נערותיהם המפוחדות ואפילו בן זוגי הבנוי לתלפיות, שעודד אותי לפני תחילת ההקרנה "אל תדאגי, אני פה", הודה בסיום הסרט כי היה מדובר ב"חוויה קשה" (אך במובן החיובי של הביטוי). אני יודעת שכל התיאורים האלה נשמעים די איומים, אבל זה כיף לא נורמלי. מסוג התענוגות המוזרים שמקנה הצפייה בסרט אימה.

ולבסוף, ג'סיקה צ'סטיין – לגמרי נהדרת. עם שיער שחור קצר ותפקיד של רוקיסטית מקועקעת ומגניבה לגמרי, היא מסמנת וי בהצלחה גם על קטגוריית סרטי האימה ומבססת את מעמדה כשחקנית מגוונת. ראוי לציון גם משחקן המשכנע של שתי הילדות.

הערה אחרונה: הסרט דורג ב-IMDB בציון 6.5 מתוך 10, אבל הדירוג הזה עושה לו עוול. בכל זאת, מדובר פה בסרט אימה, לא בסרט של טרקובסקי, ולסוגו, הוא לגמרי עושה את העבודה. משבדקתי ומצאתי ש"הצלצול" (בגרסתו האמריקאית) דורג באתר זה כ-7.1 נחה דעתי שהמבקרים סתם אוהבים להשמיץ סרטי אימה, גם כשהם מוצלחים במיוחד. חובבי אימה מושבעים אמנם ימצאו חלק מהסצנות קצת קיטשיות או קלישאתיות, אבל לדעתי מדובר במינונים קטנים מאוד שלא מעיבים על החוויה הכללית.

בשורה התחתונה: לחובבי הז'אנר. אפקטיבי מאוד, לא "עוד סרט מפחיד" אלא מחריד ומעורר אימה, זאת למרות שיש לציין כי האפקטיביות של הסרט היתה רבה כל כך מפני שצפיתי בו בקולנוע (עם סאונד גבוה), וכמובן, הצפייה במסך הגדול מעצימה תמיד את החוויה. הצפייה בסרט אימה באולם קולנוע הביאה אותי לתובנה נוספת – למרות שרבים מאיתנו מעדיפים לצפות בסרט בבית, כשמדובר בסרטי אימה כדאי לצפות בהם בקולנוע. אבל כאמור, קחו בחשבון שזו חוויה לבעלי עצבים חזקים במיוחד. לא לבעלי לב חלש 🙂

מאמה (Mama), במאי: אנדרס מוסצטי, כתוביות מאנגלית, 2013, 100 דקות. מאמר מאת נטעלי שרון.



כתיבת תגובה