ביקורת: "45 שנים", סרטו של אנדרו האיי

8436-45 YEARS poster_4.inddקייט וג׳ף נשואים כבר 45 שנים. הם זוג מבוגר, שלו וחסר ילדים, שמעביר את ימיו בקריאה, יציאה לקניות בעיר או טיולים עם הרועה הגרמני הענק אך הלא חביב במיוחד שלהם מקס. האידיליה השקטה הזו נקטעת כשג׳ף מקבל מכתב המבשר לו שגופתה של קטיה, אהובתו משנות צעירותו, נמצאה שלמה לחלוטין בהרי שוויץ, קפואה בגוש קרח הנח למרגלות המצוק ממנו נפלה בעת טיול עם ג׳ף, אי-אז לפני חמישים שנה.

הסרט מבוסס על סיפור קצר בשם ״במדינה אחרת״ מאת דיוויד קונסטנטין, עם תוספות ושינויים משמעותיים של הבמאי – בעיקר מיני עלילת המשנה של המסיבה: קייט מארגנת מסיבה גדולה לכבוד יום הנישואים ה-45 של הזוג, מסיבה שמאפשרת את קיומה של הסצנה האחרונה וההו-כה-מדוברת, אליה נשוב בהמשך. כמצופה מסרט המבוסס על סיפור קצר, המימדים שלו לא גדולים במיוחד – ועם זאת, הוא כל כך כבר ומטריד ש-95 הדקות שלו מרגישות כמו שעתיים. הבימוי שקט וקר, נטול פסקול שאינו טבעי ומשתדל מאוד להימנע מקאטים, והולם להפליא את קצב ההתפתחות האיטי של העלילה.

הבעיה הקלה בו היא שאין תחושת דחיפות בנוגע לפרטים הקטנים. נכון, פה ושם פזורים רמזים כאלה – למשל, הדוור בתחילת הסרט שאך הפך לאבא ומתגאה בכך שעכשיו יש לו סיבה לחיות, או הציון שהגופה נמצאה ״שלמה לחלוטין״, קפואה בתוך קרחון, כאילו אפשר להפשיר אותה ולהחזירה לחיים כמו בסרט מדע בדיוני. אבל הרמזים האלה לא רבים, והצפייה לא דרוכה אלא בעיקר קהה.

מצחיק אם-כך להשוות את הסרט לסרטו הקודם של הבמאי אנדרו האיי, ״וויקנד״, על זוג הומואים המבלה סוף שבוע משותף בידיעה שאחד מהם עומד לעבור יבשת בתחילת השבוע הבא. גם הוא היה סרט שבמרכזו שתי דמויות בלבד וגם בו הבימוי היה שקט ורגיש, אבל התנועה בו הייתה רבה יותר, והריגוש שבצפייה בשני גברים צעירים, אחד מהם עדיין מתמודד עם הנטייה המינית שלו, רב יותר מזה שבצפייה בזוג זקן שהזיכרונות מפוררים את ההווה שלו. אך ההבדל הגדול ביותר בהם הוא שלמרות ששניהם זכו לשבחי המבקרים, ״45 שנים״ הוא סרט ״גדול״ בהרבה – הן מבחינת הסיקור התקשורתי שזכה לו, הן מבחינת המועמדויות לפרסים שקיבל ואפילו מבחינת הקאסט: שרלוט רמפלינג וטום קורטני, לא שחקנים שאפשר להציג רק את הגב שלהם בפוסטר הסרט. במובן הזה אפשר להשוות אותו ללני אברמסון, שמימדיו הסיפוריים אמנם לא התרחבו כלל מ״פרנק״ ל״חדר״, וכך גם סגנונו האלגנטי, אך האחרון שבהם הביא לו הכרה רחבה הרבה יותר.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

זה גם המקום לציין שהשבחים שחולקו להם מוגזמים לגמרי – קורטני אולי אמור לשחק דמות פסיבית ומעצבנת, אבל רמפלינג הפגינה בעיניי בעיקר מלאכותיות צורמת כמו סקונדה קטנה. זה לא הורס את הסרט, וברגע האמת – הסצנה האחרונה – היא מתנערת מהכול לטובת ביצוע נהדר, ועדיין, זה לא סרט של משחק.

אז סרט של מה זה? זה בבירור סרט של הסצנה האחרונה, ואם להיות מדויקים יותר, של 3 השניות האחרונות שלה. מצמצתם – פספסתם. ואכן, השניות האלו, כמו גם כל ההכנה אליהן, מעורפלות מספיק כדי לשמש כר פורה לפירושים רבים. (ספוילר מכאן ועד סוף הפסקה) הסתכלות צינית תגרוס שקייט רצתה שנישואיה יהיו נטולי רבב, ולכן גם שמרה על רוגע מופתי והשתדלה בכל מאודה להכיל את בעלה גם כשהוא עלה על העצבים; בסוף הסרט הוא אמנם חוזר אליה על ארבע, ולכאורה כל מה שרצתה התגשם, כולל המסיבה המושלמת ואפילו אוסף התמונות הישנות – אבל מהרגע שנמצא פגם אחד בתמונה, הוא מספיק כדי להחמיץ אותה לעד. הסתכלות מכבדת יותר יכולה להציע שלקייט, כפי שאמרה, היה חשוב שאף אחד לא יידע מה ג׳ף מרגיש כלפיה באמת במהלך המסיבה, וכך אכן היה – ההצגה הייתה מושלמת עד הפרט האחרון. כולם קנו את זה – אבל היא לא. ולתפישתי, זה פשוט לא משנה גם אם בסופו של דבר ג׳ף באמת התאפס על עצמו ואהב אותה בכל לבו – כי היא הבינה שהיא חייתה בשקר כל השנים האלה, שהיא לא הכירה את בעלה, ושנישואיה היו בעצם ריקים.

הסצנה הזו מתגמלת מאוד, ואם כי 95 דקות עדיין מרגישות כמו אורך מעט מפרגן מדי, עדיין נחמד לראות סרט מאופק ועירום שמצליח לאפשר דיון מעניין בהחלט לאחריו. ובכל מקרה – לא סרט לדייט ראשון.

45 שנים, במאי: אנדרו האיי, בריטניה 2015, 95 דקות. // דור בביוף



תגובה אחת

  1. ראיתי את הסרט, והוא איטי ומשעמם באופן קיצוני. אם אתם בענין של סרטי איכות לאנינים, לכו על זה ותפלצנו את עצמכם לדעת, אבל אם אתם בענין של ליהנות לאחר יום של עבודה קשה, חבל על הזמן (במובן הישן והטוב של הביטוי), וגם חבל על הכסף! ד.א., שני האנשים עימם הלכתי, התענו כמוני, ולא הבינו איך נפלו לבור הזה. ראו הוזהרתם!

כתיבת תגובה