ביקורת סרט: ענן אטלס

movie_8965_1356862941_96_thumbnail_bigדווקא הציפיות הגבוהות שבאתי איתן אל הצפייה מעוררת היראה ב"ענן אטלס", שכונה על ידי מבקרים נחשבים ביותר "יצירת מופת מודרנית", וההתרסקות שאלו הביאו עליהן, הובילו אותי למציאת הסבר לתופעה מוזרה בביקורות הקולנוע – למה סרטים מתוחכמים מסוימים זוכים לשבחים מעוורים על ידי מבקרים מסוימים ולאדישות מצד הקהל. ובכן, זה המקרה: המבקרים הם אנשים שצפו בכמות נכבדה של סרטים והתרגלו לסטנדרט מסוים. כשבא סרט שונה, לא טראש הוליוודי ולא איכות מדהימה של סרט זר, הוא גורם לגבות להתרומם ומוכתר ישירות כגאוני. ובכן, לפעמים כדאי לבחון במבט שני את הסרטים השונים האלה. מאחורי מעטפת השונות מתחבאת במקרה שלנו בעצם ערימה של קונספטים חרושים שאוגדו ביחד לסרט באורך שערורייתי של שלוש שעות, בהן משודר לך אותו מסר  בלופים מעייפים.

"ענן אטלס", עיבוד לספרו של דיוויד מיטשל שנראה במבט ראשון כבלתי ניתן לעיבוד, מורכב משישה קווי עלילה שרצים במקביל ומשתרעים על פני טווח של כארבע מאות שנה. לא אפרט כאן יותר מדי את קווי העלילה, כי במילא ההבנה המזערית שלכם אותם על ידי הקריאה פה לא תתרום להבנה שלכם את הסרט – רק אסקור את הגיבורים: מלחין הומוסקסואל בשנות השלושים, מו"ל קשיש שמסתבך בצרות מצחיקות בהווה שלנו, עורך דין שעוזר להבריח עבד נמלט במאה התשע עשרה, עיתונאית בשנות השבעים שמצילה את העולם, משרתת מהונדסת גנטית בעתיד הרחוק שמפתחת אישיות רוחנית, ושבט על אי בודד, גם אי שם בעתיד, שזוכה לביקור הרה גורל מבת עתיד טכנולוגית.

בכל הסיפורים מגלמים שחקני הסרט דמויות שונות (ממש סרט דל תקציב), והם עושים זאת במיומנות מרשימה הן מבחינת ההיטמעות לדמות והן מבחינת העיצוב האומנותי. בסוף הסרט מוצגים שמות השחקנים ולצדם צלמיות של כל הדמויות שהם גילמו – חבל שרוב הקהל פספס את הקטע הזה – וזה היה רגע מהנה ומעורר התפעלות. טום הנקס נראה שונה לחלוטין בכל דמות, האלי ברי מפגינה חינניות יוצאת מגדר הרגיל יחסית לסטנדרטים שלה. אבל הכישרון הכי בולט בסרט הוא בן ווישאו, הזכור לטובה מ"השעה", בגילום יפהפה של המלחין ההומוסקסואל (ובאותו סטייל של תפקידו ב"השעה").

אחזור שוב על נקודה חשובה למקרה שהיא לא הובהרה עד הסוף – הסרט יפהפה במישור האומנותי. כל פרט מוקפד. סצנות העבר מרתקות, סצנות העתיד עוצרות נשימה, האיפור מהמם. אפילו שנות השבעים לא נראות עבשות אלא מעלות ניחוח רטרו מגניב. לצד זה ישנן גם כמה סצנות חזקות ביותר שנחרטות בזיכרון, ובמיוחד סצנה זוועתית אחת שרודפת אותי עד עצם הרגע הזה וקשורה לקו העלילה עם המשרתת המהונדסת (אם ראיתם את הסרט אתם בטח יודעים לאיזו סצנה אני מתכוון). רק בשבילה היה שווה לצפות בסרט. (אגב, אם אתם חוששים בנוגע לאלימות – הסרט רווי ביטויי אלימות פיזית אבל לא באמת מראים בו היצגים גרפיים מזעזעים, הגור הוא לא המטרה שלו. הגבלת הגיל של 16 ומעלה טיפה מוגזמת, אפילו, הייתי אומר, היה אפשר להסתפק ב14 ומעלה.)

ועוד משהו חשוב ביותר בסרט – הפחד הגדול שלי ממנו התבדה: ששת קווי העלילה, ששזורים זה בזה לסירוגין, ממש לא מתבלבלים אחד עם השני. המעברים ביניהם יפהפיים ומוכיחים שגם מלאכה כזאת מסובכת ניתן לעשות בחינניות. חוץ מזה, נחמד היה לשלב את קו העלילה של המו"ל הקשיש לצד האחרים – ההפוגה הקומית שברה את עודף הדרמטיות המעיק של שאר הסרט והפכה אותו לנעים יותר לצפייה. (ובנוגע לדרמטיות, היא באמת נכחה שם יתר על המידה; הסרט לוקח את עצמו ברצינות תהומית מדי, והתסריט רווי ברגעי קיטש ומשפטי זן. יוצרי הסרט לא שמעו על קצת ציניות בריאה?)

הבעיה היא, ובכן, במהות הסרט עצמו, במסר שלו. כל קווי העלילה מעניינים מאוד, ושלוש השעות של הסרט מורגשות כשעתיים גג; לא תרצו לצאת מהאולם באמצע, המחשבה בכלל לא תעבור לכם בראש. הבעיה היא שחלקם קצת מבולבלים עם עצמם – קו העלילה עם המשורר זוכה לתפנית לא סבירה באמצע, וזה עם העיתונאית לא ברור לחלוטין, אני ממש משוכנע שיוצרי הסרט עצמם לא הבינו מה קרה שם. והכי גרוע, הם טוחנים את אותו המסר שוב ושוב.

המסר: אנחנו רוצים לאהוב ולהיאהב, להצליח, אבל הכי הכי אני רוצים להיות חופשיים. אנחנו רוצים שוויון, וזה האידיאל הנכון שהאנושות צריכה לחתור אליו. השמאל החברתי הזה מוצג באור עדין ומשכנע, אבל למה לטחון אותו לאורך שלוש שעות? יוצרי הסרט כנראה חשבו שמדובר במסר כבד ומרוכז מדי בשביל הקהל, כך שצריך למרות אותו למנות קטנות – וזה ממש לא הכרחי, סתם מכביד. הייצוג הגרפי שבניתי ל"ענן אטלס" בראש הוא כדור שמורכב מהרבה מאוד חוטים עבים ששזורים זה בזה, אבל מבפנים יש בו חלל פעור שצועק בריקנותו. ההייפ סביב הסרט פשוט מוגזם, ולומר שקשה להבין אותו זה זלזול באינטליגנציה של הצופים. ברגע שתחזור לכם הנשימה מהעובדה שצלחתם סרט של שלוש שעות נכון יהיה אם תבחנו אותו לעומק ותנסו להבין אם עובי המסר היה מספיק בשבילכם, או שרק פתח את התיאבון אבל נשארתם רעבים. כי האמת היא שיצאתי מ"ענן אטלס" לא חושב ומנתח כמו שציפיתי (וכמו שקרה בסרטים מעולים אחרים השנה, דוגמת "בתוך הבית" של אוזון), אלא מאוכזב באופן נינוח. זהו זה, זה הכול? אין מה להסביר, אין מה לפרש. זה לא שהסרט עמוק, אלו אנחנו שהתרגלנו לרדידות.

לא מדובר בסרט גרוע, אבל ההגשה הבומבסטית שלו בקולנוע מהדהדת את החסר שהוא סובל ממנו. היה צריך לעבד את הספר בכלל למיני סדרה בת שישה פרקים של כשעה כל אחד וכך לתת לכל סיפור את המרחב להתפתח, אבל על המסך הגדול, למרות היופי ולמרות כמה סצנות מעולות, זה לא עובד כמו שצריך.

"ענן אטלס" הוא כמו ציור שהילד הביא מהגן – הוא השקיע בו כל כך הרבה שעות שמרגיש מרושע לומר שבעצם הוא קצת סתמי. אבל מישהו צריך לומר את זה. לכו לראות רק אם תוכלו להתנתק מהציפיות וליהנות מהחוויה הקולנועית הגדולה שהוא מספק ומהעיצוב האומנותי בלי להתאכזב מכך שהוא חסר עומק.



כתיבת תגובה