"לעוף מהתרגשות": קומדיה פרועה ומצחיקה במשקל נוצה מבית היוצר של אלמודובר

לעוף מהתרגשות אלמודובר פוסטר הסרט

תקלה טכנית מסכנת את חייהם של הנוסעים בטיסה מספרד למקסיקו סיטי. הטייסים מנסים נואשות למצוא פתרון, בעוד שצוות הדיילים הצבעוני עושה כל שביכולתו כדי לשמור על מורל גבוה בקרב הנוסעים בזמן שהמטוס חג בסיבובים מעל לספרד ומתכונן לנחיתת חירום. חלק מהדמויות במטוס ישנות לאורך כל הטיסה לאחר שנטלו סמי שינה. חלקן ערות לגמרי ומשככות את חרדותיהן באמצעות קוקטיילים של משקאות חריפים וסמים אחרים. בתוך כך הן גם נאלצות להתעמת עם הפחדים והקונפליקטים הבלתי פתורים שהשאירו על הקרקע. האנלוגיה לחיים היא ברורה – רובנו מנהלים את חיינו תוך הדחקה של מחשבות על המוות, ומצויים במאבק נפשי תמידי בין ארוס (יצר מין, הישרדות ויצירה) וטנטוס (יצר מוות, הרס עצמי ותוקפנות). בהתאמה, כאשר עולה האפשרות הממשית למוות קרוב, היצר המיני מתקומם ומתפרץ ככוח נגדי אצל חלק מהדמויות, וכולם נאלצים לבחון מחדש את חייהם ולבצע הכרעות גורליות.

את אלמודובר אין צורך להציג. הבמאי הספרדי המצליח, שנחשב לייצוא הקולנועי המוצלח ביותר של ספרד מאז לואי בונואל, אהוב מאוד גם על הצופים הישראלים אם לשפוט לפי מידת העניין והאהדה שבו מתקבלים סרטיו בארץ בשנים האחרונות. כל סרט חדש של אלמודובר הוא אירוע שמעורר התרגשות וציפייה רבה, כאשר חלק מאותה ציפייה הוא לקבל את אותם החומרים שהבמאי מספק באופן קבוע בסרטיו – דמויות צבעוניות ופרועות, רבות מהן חריגות או מצויות בשולי החברה (טרנסוויסטים, זונות ופושעים), הצגה של מיניות בוטה (בסרט זה מככבת שלישייה של דיילים הומוסקסואלים מוחצנים ומלבבים ומופיעות בו כמה סצנות סקס), נושאים שקשורים בזוגיות, מיניות, יחסי משפחה (הורים וילדים בעיקר), הומור שנון, דיאלוגים מהירים, צבעים עזים ופסקול יפהפה ומלא תשוקה.

גם בסרט זה חוזרים ומופיעים חלק מהמאפיינים המוכרים. יחד עם זאת, הוא יוצא דופן ביחס לסרטיו של הבמאי מהשנים האחרונות בכמה מובנים.

ראשית, בניגוד לדרמות או למלודרמות של השנים האחרונות ("דבר אליה", "לחזור", "חיבוקים שבורים" ו"העור בו אני חי"), ב"לעוף מהתרגשות" אלמודובר חוזר לז'אנר הקומדיה שעמו החל את דרכו כבמאי בשנות השמונים. זוהי אכן קומדיה במלוא מובן המילה, או כפי שהגדיר אותה הבמאי – "קומדיה קלילה, קלילה מאוד". ובכל זאת, כדאי לשים לב שכפי שהדרמות של אלמודובר כמעט תמיד מכילות רגעים קומיים ו/או מעוררי גיחוך, גם מאחורי ההומור המוחצן של הסרט הנוכחי מסתתרים סיפורים אנושיים שהם למעשה טרגדיות (למשל מופיעה בסרט דמות של דייל הומוסקסואל אדוק בדתו – הרגעים שבהם הוא פורש מעין ערכת תפילה שנראית כמו בית מקדש ססגוני ומצועצע בזעיר אנפין מעוררים פרצי צחוק ואולי אף גיחוך, אך חדי העין יבחינו שמתחת לדמות המצחיקה מסתתרת בדידות, ונרמזת האפשרות שהתפילות הקבועות לא רק שלא עזרו אלא אולי אף תרמו לבדידותו ולתחושת אי השייכות שלו).

שנית, רובו של הסרט מתרחש בתוך חלל סגור – מטוס נוסעים. יש מעט מאוד סצנות עירוניות, פרט חריג אצל במאי שהעיר מדריד זוכה לעיתים קרובות לככב בסרטיו כמעין גיבורה בזכות עצמה. עובדה זו מעמידה במרכז היצירה את הדיאלוגים והאינטראקציה בין הדמויות מבלי לספק הסחות חיצוניות. אולי זו הסיבה שבכמה מהסצינות נראה שהדמויות מעזות ללכת עד הסוף עם השגעון שלהן (והקטע המוזיקלי שבו מככבת שלישיית הדיילים ומופיע גם בטריילר הוא קאלט קורע מצחוק!).

im_so_excited_trailer_teaserשלישית – בניגוד לסרטים האחרונים שהעמידו גיבורות נשיות במרכזן, בסרט זה נראה שנשמר איזון יחסי בין המינים אשר לעיתים קרובות אף מוטה לטובת הגברים (אנשי הצוות ורוב הנוסעים). עם זאת, ראוי לסייג גם את הנקודה הזו, שכן גם כאן, כמו בשאר סרטיו של אלמודובר, כמעט כל הנשים (למעט אחת) הן נשים חזקות ודומיננטיות, שיודעות לקחת את גורלן בידיהן ולעשות את מה שטוב בשבילן.

צוות השחקנים מרשים ומצויין – רבים מהשחקנים הם שחקנים קבועים וחוזרים בסרטי הבמאי, כמו השחקנית הנפלאה ססיליה רות, שהופיעה עד כה בשישה מסרטיו, כולל "דבר אליה" ו"הכל אודות אמא", והשתתפה כבר בסרטו המסחרי הראשון מ-1980 (!) "פפי, לוּסי, בוֹם ובחורות רגילות אחרות". כמו כן, ראוי לציון במיוחד משחקו של קרלוס ארסס, שמגלם את דמותו של Pajas, הדייל השמנמן – מדובר בשחקן שעד כה צבר את ניסיונו בהפקות טלויזיוניות ולכן אינו מוכר לצופי סרטיו של אלמודובר, אולם מהרגע שבו דמותו מופיעה על המסך היא לא מפסיקה להצחיק, ולו רק בזכות הבעות פניה והמחוות שלה. הוא משתלב מיד ובאופן טבעי לגמרי באוירה האלמודוברית, ונשאר רק לקוות שהבמאי יאמץ גם את השחקן המוכשר הזה לקאסט השחקנים הקבוע שלו (שעליו נמנים גם פנלופה קרוז ואנטוניו בנדרס שמבליחים בסרט להופעה קצרה וחמודה בסצנת הפתיחה).

אז למי הסרט מיועד? בעיקר לחובבי אלמודובר. מי שלא התחבר לטירוף, לראיית העולם הייחודית ולשפה הקולנועית של הבמאי בסרטיו הקודמים (שפה שהיא כמו מראה מעוותת של המציאות – הכל נראה מוכר ועם זאת קיצוני באופן קריקטוריסטי, שמשלב הומור ואימה), לא ימצא את עצמו מתחבר אליו גם בסרט הזה. אבל מי שכן ייהנה מאוד גם מהפן הקומי של הבמאי, וזאת בתנאי שהוא מראש משאיר את הפרצוף הרציני בבית ומוכן לקבל מנה גדושה של מופרעות גסה ומלוכלכת, דמויות מוחצנות, מוקצנות ומצחיקות ועלילה שהיא לעיתים מופרכת אך באופן שהוא תמיד נסלח. שכן בעולם המטורף של אלמודובר, הכל יכול לקרות ותמיד כיף לצלול אל תוך הראש המשוגע שלו.
אני, לפחות, נהניתי מאוד ולא הפסקתי לצחוק.

 

לעוף מהתרגשות (Los amantes pasajeros), במאי: פדרו אלמודובר, כתוביות מספרדית, 90 דקות. מאמר מאת נטעלי שרון.



כתיבת תגובה