ביקורת סרט: אנה קרנינה

annakarenina_previewנתחיל מהסוף: ממש פורנוגרפי כמה ש"אנה קרנינה" יפה. עד כה היצירה הקלאסית של טולסטוי זכתה ללא פחות מתריסר עיבודים לקולנוע (שלא לדבר על העיבוד לתיאטרון, לרדיו, לאופרה וכולי), אישית לא ראיתי אף אחד מהם – ועדיין אני בספק אם יש מהם אחד שמגיע לקרסוליים של העיבוד החדש. למעשה, אני די בטוח שמדובר בסרט הכי יפהפה ויזואלית שראיתי. ואל תטעו, ויזואליות זה עניין טריקי יותר ממה שהוא נדמה – על פניו נראה שכל סרט עם תקציב של שלושים ואחד מיליון פאונד (!) לא יכול להיכשל בתחום הזה, אבל ההיגיון הפנימי המרשים וההקפדה על הפרטים הקטנים הופכים את הסרט לעוצר נשימה. יש לציין גם שלמרות התפעלותי הרבה מהעיצוב האומנותי אני דווקא נמנע בדרך כלל מצפייה בסרטים כאלה, כי היופי החיצוני נועד לחפות על קו עלילה משעמם וחסר תשוקה. אבל כישלון לא נרשם פה גם בתחום הזה: הפאתוס העלילתי מהדהד בכל בחירה עיצובית. ויש המון כאלו.

אני יוצא מנקודת הנחה שכולנו מכירים את הסיפור ולכן אכתוב אותו בקצרה: אנה, הגיבורה הראשית שלנו, היא אשת החברה הגבוהה ברוסיה. נראה שחייה חפים מבעיות, אבל הווייתה מקבלת טעם חמצמץ מעצם העובדה שלמעט אהבתה לבנה בן השש, היא חפה מאהבה. מערכת היחסים שלה עם בעלה (האלגנטי והסובלני) קרה והחלל הריק שמאחורי אורח החיים הטקסי של החברה הגבוהה פושט לחייה. את המזור היא מוצאת בפרשיית אהבים עם ורונסקי, איש צבא צעיר ויפה תואר. אבל בניגוד לשאר חברותיה היא לא מצליחה לשמור את הרומן הזה בסוד, ומשם הדרך אל הסוף הטראגי קצרה (לפחות מבחינה עלילתית).

לצד הויזואליות, "אנה קרנינה" יוצא דופן גם באיכויות המשחק שהוא מפגין, איכויות ראויות לאוסקר. קירה נייטלי המהממת מהממת (כמובן) גם כאן ונכנסת באופן חלק ואמין לדמות המורכבת של אנה; ג'וד לאו בלתי ניתן לזיהוי בתפקיד בעלה אבל מפגין ביצועים מעולים; וגם אהרון ג'ונסון מפתה כוורונסקי (ומתגלה כטוב מראה להפליא בשיער בלונדיני. רק השפם הדק שמלווה אותו לאורך כל הסרט הוציא אותי מכליי. שייקח תער, מכונת גילוח, מכסחת דשא – רק שייפטר מהדבר הזה).

הבחירה בשילוב של הקולנוע עם התיאטרון – חלק נרחב מהסרט מתרחש בתוך תיאטרון רוסי של שנות השבעים של המאה התשע עשרה – מתגלה כמסורבלת פחות מהצפוי ואפילו מקורית ומקסימה. דווקא היא מביאה את הסינמטיות של היצירה לשיא.

הבעייתיות, כצפוי, נעוצה בעיבוד מהספרות למסך הגדול. מדובר אחרי הכול בספר של מעל אלף עמודים, וארוך ככל שסרט יהיה, הוא לא יכול להעביר את הדקויות שמועברות בספרות. כך פרקים קטנים בעלילה זכו להתעלמות מוחלטת, וזה עוד ניחא, כי המסר הכללי שלו לא עבר כמו שצריך. הסרט מציג בפשטות את הסיפור של אישה שבגדה שבמוסכמות, והשבירה הזאת של המוסכמות מהדהדת בעוד כמה פינות קטנות. אבל לא ברור אם המטרה היא לתמוך במוסכמות או בשבירתן – מצד אחד, אנה חיה חיים מלאי חוסר סיפוק ותסכול כשצייתה להן, ומצד שני, גם כשהלכה אחרי לבה סופה היה מר. הספר מוביל אפוא למסקנה המתבקשת שאין כזה דבר אושר, ושהאובססיה שלנו לאהבה ורומנטיקה (אנה של הספר אהבה מאוד לקרוא רומנים רומנטיים שהשפיעו על בחירותיה) תוביל אותנו לאבדון; אבל הסרט עוצר כמה צעדים לפני המסקנה הזו ומפספס אותה. הנקודה השנייה – שממנה הסרט לגמרי התעלם – היא הדת: ה"הארה" שמגיעה אליה אחת מהדמויות הצדדיות המקסימות סוגרת את הספר ברוב הדר, אבל בסרט הדבר בא לידי ביטוי בסצנה סתומה ולא ברורה. ההארה הזו היא כמובן דתית, וקוראת (לתפישתי) להתהדקות באמונה הדתית כמזור לייסורי שאלת משמעות החיים. כך גם מוסבר האופי הרחמני של הבעל של אנה, אבל בסרט, כנראה משיקולים כלכליים הנוגעים לקהל הסרט, העדיפו להשמיט את העניין כולו.

אז בשורה התחתונה הסרט מצטייר כמעט חלול מבחינת משמעות יחסית לפוטנציאל שלו (וגם התסריט חסר נקודות שיא באופן תמוה), אבל הוא עדיין מצטיין בלהכניס את הצופה למלוא עומק הדילמה של אנה ולאפשר לו לחוות בזהדהות מפעימה את הייסורים ורגעי האושר של כל אחת ואחת מהדמויות. הוא נמשך על פני מאה שלושים דקות, שהיו הרבה יותר מדי בשביל חלק מהצופים, אבל ממש לא בשבילי – פשוט לא רציתי שהוא ייגמר. (הייתי מוכן להישאר לשבת בקולנוע ולו רק כדי להקשיב שוב לפס הקול הנהדר.) הוא סינמטי, דרמטי, יפהפה ומטריד, וליווה אותי במחשבותיי גם הרבה אחרי שיצאתי מהאולם. אמנם אין תחליף לקריאת היצירה המקורית, אבל אפשר לסכם את העיבוד החדש ל"אנה קרנינה" כמלהיב ומרהיב.



כתיבת תגובה