ביקורת סרט: "אמהות מושלמות" הוא ביטוי מושלם של טעם רע

אמהות מושלמות פוסטר הסרט בעבריתנתחיל מהשורה התחתונה: "שתי אמהות" הוא סרט רע שלא באשמתו. נעמי ווטס ורובין רייט הן שחקניות טובות בדרך כלל, שנקלעו אל תוך עלילה פחות מוצלחת, בלשון המעטה.

מדובר בעיבוד קולנועי לסיפור בשם הלא-סקסי בעליל, "הסבתות", שראה אור בקובץ סיפורים באותו השם, מאת הסופרת המוערכת וזוכת פרס נובל לספרות, דוריס לסינג. הסיפור בתמציתו מגולל את סיפורן של שתי חברות טובות שמתאהבות כל אחת בבנה טוב המראה של חברתה. כמובן שמכאן הדברים מסתבכים.

אודה על האמת – כבר מהצפייה בטריילר עלו בי ספקות לגבי סיכוייו להתעלות על נקודת הפתיחה הבעייתית של העלילה, ושיערתי שמדובר בצ'יק פליק על קוגריות, כחלק מטרנד המאוס של ספרי וסרטי האירוטיקה הזולה ששוטף אותנו. גם הקהל הנשי ברובו שגדש את ההקרנה חיזק את החשש. בכל זאת החלטתי לצפות בו, וזאת בגלל שמותיהן של לסינג וווטס, למרות ששתיהן כבר הספיקו לאכזב אותי בעבר. למרבה הצער, חששותי התאמתו וגם בסרט זה הן מאכזבות, ומאותן הסיבות בדיוק.

נתחיל מווטס – שחקנית שאהבתי מאוד ב"מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ', ב"21 גרם" ואפילו בגרסה האמריקאית של "הצלצול". כל כך אהבתי את משחקה ב"מלהולנד דרייב" המופתי עד שסלחתי לה על בחירות תמוהות כמו "הבלתי אפשרי", אותה מלודרמה קיטשית (ומשעממת בעיני) המבוססת על סיפור הישרדותה של משפחה באסון צונאמי. הרגעתי את עצמי שגם שחקנים טובים תועים וטועים, בסופו של יום כל אחד צריך להתפרנס וכו'. לצערי, הפעם לא רק שווטס משחקת בסרט רע, היא גם שותפה בהפקתו. שגיאה כפולה שמעוררת דאגה באשר להמשך דרכה ולעתיד יחסינו.

באשר לדוריס לסינג, הסופרת המוערכת כבר הראתה כבר שיש לה נטייה בעייתית להציג עלילות קיצוניות במידת המופרכות שלהן. בספרה "הילד החמישי" מתוארת משפחה שחייה מתנהלים באופן מושלם עד שהם מחליטים להביא לעולם את הילד החמישי, שמרסק את האידיליה. נתוני פתיחה דומים עבדו נפלא בספרים כמו "חייבים לדבר על קוין" של ליונל שרייבר (על הסרט, אגב, אני ממש לא ממליצה). אבל לסינג, שלא כמו שרייבר, בחרה לקחת את הנושא הסופר-טעון והמאתגר הזה אל מחוזות של אימה כה גרוטסקית בקיצוניותה, עד שהיא מותירה את הקורא בעיקר במצב שנע בין חוסר אמון מוחלט לאדישות. אותו הכשל בדיוק, כשל ההגזמה, חוזר גם בעלילה הנוכחית, רק שהפעם התוצאה גרועה בהרבה – לא רק אדישות וניכור כלפי הדמויות, אלא גם מבוכה, גיחוך ופרצי צחוק קולניים (אם לשפוט לפי הקהל שעמו צפיתי – מילה על כך תבוא בסוף).

לפחות, חוקית, לא מדובר בפדופיליה. והיי, נראה שווטס ורייט ממש נהנות. מתוך הסרט

לפחות, חוקית, לא מדובר בפדופיליה. והיי, נראה שווטס ורייט ממש נהנות. מתוך הסרט

הנושא של רומן בין צעיר לבין קוגרית בקולנוע עתיק כימיו של דסטין הופמן וגב' רובינסון שלו. הוא ממשיך עם סמנתה ג'ונס של "סקס והעיר הגדולה" ו"קוגרטאון" של קורטני קוקס וגם בסרטים כמו "Prime" החמוד בכיכובה של אומה תורמן. כל הסרטים שמניתי השכילו לטפל בנושא הזה בצורה שלא תעורר גיחוך. איך עושים זאת? קודם כל, אפשר ורצוי לקחת אותו גם לצד הקומי שלו, ולו לפרקים (דרמה-קומית). צד זה אינו מוצג בסרט בכלל, מה שגורם לדרמה להפוך עד מהרה לאובר-דרמה. מה לא עושים? לא מעמיסים על הדרמה פרטים קלישאתיים וסטריאוטיפים שמטבעם לוקחים את הנושא הטעון הזה למחוזות של עלילות "סרטי מבוגרים", בהם העלילה היא רק תירוץ. כמה דוגמאות לכך: למרות שמדובר בשתי אמהות שמכירות את הבנים מינקות, ממש לאף אחת מהן אין כמעט עכבות לצלול לקשר מיני עמו (הגיוני יותר היה לשלוח אותם לאיזו פנימייה ולתת להם לחזור הביתה כגברים, למשל). שני הבנים נראים כמו דוגמני תחתונים, שתי האמהות נראות כדוגמניות בנות 40 לכל היותר ומתנהגות כמו הנשים הכי קוליות עלי אדמות, כאשר באופן נוח למדי הבנים לא לומדים, לא מתרועעים עם בני (ובנות) גילם, רק גולשים בים הסמוך מרחק יריקה מהבית החלומי והמבודד (גן עדן ממש), משחקים בקלפים עם האמהות ורוקדים איתן בסלון. אכן, החיים יפים. הבעיה היא שזה כל מה שהם – יפים בלבד, פנטזיה. או כמו שמתארת אחת מהנשים את הבנים בעודם גולשים בים: "תראי אותן, כמו אלים!". גם קשיים שצצים בהמשך נעלמים במהרה, כמעט ללא קונפליקטים של ממש בין הדמויות, היחסים בין המינים נשארים בעיקרם מבוססים על מין לוהט ומשיכה מינית שאינה יודעת שובע, והתוצאה היא סרט שנשאר שטחי מאוד, מצבור של סטריאוטיפים וקלישאות שמביכים את כל מי שמעורב בעניין – יוצרי הסרט, השחקנים והצופים.

יופיים המרהיב של השחקנים, הים הכחול עמוק, הקיץ הלוהט והנופים עוצרי הנשימה מזכירים מאוד סרט מופרך אחר, שמאז הפך לקאלט של טעם רע, בשם "הלגונה הכחולה" (1980). כבר אז הוא נתפס כמופת של טעם רע במיוחד אבל היה קשה להגיד "לא" לכחול עיניה של ברוק שילדס האלילית וכן לכחול הים של פיג'י שבו צולם הסרט ההוא. אלא שכמו ברוק שילדס, גם אנחנו התבגרנו, התפכחנו והשארנו את התמימות ואת הטעם הרע של שנות השמונים הרחק מאחורינו. בהתאם לכך, מומלץ לצרף גם את הסרט הנוכחי אל ערימת קלטות הוידאו שהועברו אחר כבוד למכולת האשפה הקרובה.

ומלה אחרונה לסיום – כל האמור לעיל לא מצדיק כהוא זה את ההתנהגות המבישה של קהל הצופים בהקרנה שבה השתתפתי. גיחוכי מבוכה הפכו לצחוקים רועמים, לדאחקות ושיחות קולניות. אלה הצטרפו לרעות החולות הקבועות שמלוות את הביקור בבתי הקולנוע בארץ – הבהובי פלאפונים בחשיכה וקשקשת בלתי פוסקת עוד בשלב הכתוביות. לזכותם של חלק מהצופים ייאמר שלאחר שהבינו שהסרט לא לטעמם הם בחרו לעזוב את האולם, אולם אחרים בחרו להישאר ולהרוס לשאר את חווית הצפייה. מדברים הרבה על הניסיונות של בתי הקולנוע לשדרג את חוויית הצפייה כדי למשוך יותר צופים לאולמות. אם לשפוט לפי חווית הצפייה הנוראית שהיתה לי אמש, כל השכלולים הטכנולוגיים לא יעזרו במקום שבו נמצאת גסות רוח חסרת התחשבות כזו.

אמהות מושלמות (Two Mothers), במאית: אן פונטיין, כתוביות מאנגלית, 100 דקות. מאמר מאת נטעלי שרון.



2 תגובות

  1. הכותב הוא כותבת. "מלהולנד דרייב" הוא אכן סרט מופתי ואפשר להסביר זאת באופן רציני בהחלט אם תבחר להישאר ולהתדיין על כך, אלא שנראה שאתה מעדיף לנופף בנטישות הפגנתיות כל אימת שאתה נתקל בדעה שונה משלך ועם זה באמת שאין הרבה מה לעשות – פה ובכלל.

  2. טל נתן wrote:

    התחלתי לקרוא אבל אז ראיתי שהכותב מתייחס ל"מלהולנד דרייב" כמופתי, ומיד הפסקתי וחיפשתי ביקורת ממישהו רציני.

כתיבת תגובה