ביקורת סרט: "המקום בתוך היער" מביא את הסינמטוגרפיה האמריקאית הקשוחה לידי שלמות

המקום בתוך היער פוסטר הסרט בעברית the place beyond the pines"המקום בתוך היער" (אם כבר, למה לא "מקום בתוך היער"?) הוא סרט שלוקח זמן להתאושש ממנו. אורכו שעתיים ועשרים דקות, ולקראת הסוף עלו בקהל אנחות כבדות בכל פעם שהתחלפה סצנה. עם כתוביות הסיום נשמעה ממש אנחה קולקטיבית של רווחה, אבל הסרט – או יותר נכון, האווירה שלו – ממשיך לרדוף את הצופים גם אחרי היציאה מהאולם. הוא ההפך הגמור מצפייה קלילה ומבדרת: סרט כבד, מפואר וקשה, שמתחיל במעשה עקום אחד המוליד מורשת של צער המערבת שתי משפחות ושני דורות.

המבנה העלילתי הלא שגרתי של הסרט ("פסיכו", מישהו?) מחלק אותו לשלושה פרקים. בראשון והטוב ביותר מככב ריאן גוסלינג כ"לוק היפיוף" (תרגום נהדר לHandsome Luke), אופנוען פעלולים שנודד בירידים ברחבי ארצות הברית. במהלך ביקור בשכונה שקטה בניו-יורק הוא פוגש את רומניה (אווה מנדז היפה), סטוץ מהעבר למיטב ידיעתו, אך מגלה שמהיחסים בין השניים נולד תינוק שלא ידע על קיומו. כדי להתמודד עם אחריותו החדשה כאב הוא מתפתה לעצה גרועה ומחליט לשדוד בנק. כרגיל בקולנוע, שום דבר טוב לא יוצא מהמעשה הזה.

במרכז המערכה השנייה עומד אייברי (בראדלי קופר בתפקידו הרציני ביותר), שוטר צעיר ואמביציוזי שנקרא למרדף אחרי לוק. מה שמתחיל כיום עבודה רגיל נושא השלכות קשות, כשדילמה מוסרית נערמת על דילמה מוסרית והחלטות גרועות מצטברות לכרוניקה בלתי נמנעת.

דור ההמשך נושא על כתפיו את החלק השלישי, שמתאר את ההשלכות של מעשי העבר על הצעירים של ההווה. גם פה הפסקול מרמז בכל רגע ורגע שמשהו רע הולך לקרות, ודברים רעים אכן קורים. אפילו שוט הסיום הצפוי אך היפהפה לא נותן את סוף הטוב שתייחלו לו כל כך, אלא רק אסתטיות אמריקאית אייקונית.

"המקום בתוך היער" הוא לא רק סרט על גברים אלא גם סרט גברי. זה, אגב, לא אומר שנשים לא תהננה ממנו: הוא קורן סינמטוגרפיה נדירה באיכותה שהופכת אותו מעוד דרמת פשע טובה לסרט משאיר-חותם באמת. מסצנת הפתיחה היפהפייה ועד הסוף כל שוט אומר חספוס, הדיאלוגים מוצגים ללא פסקול דומיננטי (בעיקר קולות רקע שמרמזים על כך שהגיע הזמן לעוד התרחשות שתפגע בדמויות), האווירה מביאה את האמריקאיות הקולנועית הקשוחה לידי שלמות.

למרות אורכו ולמרות ששום דבר טוב לא קורה בו, הסרט עדיין מצליח להשאיר את הצופים מהופנטים, נאנחים במושבם. נוסף על הבימוי המצטיין גם ביצועי המשחק של השחקנים מרהיבים ומפגינים את המיטב של כל אחד מהם. היצריות והאנושיות נמזגות בדמויות באיזון יפה ששומר על אמפתיה כלפיהן.

עם זאת, הסרט לוקה בחוסר ברגעי קליימקס (אולי כי רוב זמן ההקרנה שלו מספק שיאים אחד אחרי השני, אבל המחסור באחד ענק באמת מורגש), ויש להודות ששני השלישים האחרונים בו לא מגיעים לפסגות שמספק הראשון, המופתי ממש. חוץ מזה, אולי דווקא כן היה נחמד להכניס פה ושם התרחשות חיובית, או בדיחה פה ושם (רק שורה אחת בסרט מזמינה צחוק). עד כמה סביר שרק דברים רעים יקרו לדמויות?

בשורה התחתונה: סינמטוגרפיה נדירה באיכותה, ביצועי משחק יוצאים מגדר הרגיל ואווירה אמריקאית מחוספסת הם שלושת הגורמים העיקריים שהופכים את הסרט לחזק, לאו דווקא המסר שלו בדבר ההשלכות רחוקות-הטווח של הבחירות שלנו בהווה. הצפייה בו מאוד לא נעימה והוא עשוי נהדר, מה שהופך אותו לדרמת הפשע הכי טובה שאני לפחות ראיתי. אם אתם מהטיפוסים שהולכים לא רק לקומדיות רומנטיות, אל תפספסו את הסרט הזה. רק קחו בחשבון את הזמן שייקח לכם להתאושש ממנו.

המקום בתוך היער / The Place Beyond the Pines, בימוי: דרק סיאנפרנס, ארה"ב 2013, 140 דקות.



כתיבת תגובה